שאלה אחת, שתי תשובות ואלף מעונות

דבר, 12.1.1969

גרסה זו הייתה עשויה להישמע הגיונית בסך הכול, אבל בירושלים – כמו בירושלים – החיים תמיד מורכבים ומסובכים יותר. כדי להסביר את הגרסה האחרת עלינו לצלול אל מנהרת הזמן, להגיח ממנה בשנת 1882 ולהצטרף אל שיירת צליינים צרפתים קתולים מיוגעת, המשׂרכת את דרכה במעלה הדרך המפותלת והמשובשת בין שער הגיא לירושלים. לא הייתה זו שיירה רגילה: אלף איש – מספר שאפילו ירושלים המורגלת במבקרים זרים, ראתה רק לעתים נדירות – של חברי המסדר הקתולי האָסומְפְּסְיוֹניסטים (אָסומְפְּסְיוֹן פירושו עלייתה לשמיים של מרים), שהגיעו לירושלים לאחר התארגנות ותכנון ממושכים. בראש הקבוצה עמד הרוזן מָרִי פּוֹל אָמָדֶה דֶּה פְּיֶילָה, פילנטרופ רב-פעלים, שהקדיש את הונו להעמקת הנוכחות הקתולית בירושלים באמצעות בניית מוסדות ציבוריים.

על המתחם הצרפתי משני עברי חומת העיר העתיקה כתבנו כאן בעבר:

מה חדש בשער החדש?

עם הגעתם לירושלים, נוכחו דה פיילה וחבריו לגלות שאין בירושלים די אכסניות למספר רב כל כך של אורחים, והם נאלצו להסתפק בלינה באוהלים בשטח הפתוח, מצפון לחומת העיר. דה פיילה, שהיה איש מעשה חרוץ ונמרץ, הזדרז לרכוש מגרש רחב ידיים של 4,000 מ”ר ליד בית החולים הצרפתי סן לואי – אותו מגרש עצמו ששימש את מחנה האוהלים של חברי ‘שיירת האלף’ – ובקיץ 1885 החלו העבודות לבניית אכסנייה ענקית שיועדה לצליינות הצרפתית. בנייתה של האכסנייה, שנקראה על שם מרים אֵם ישו ‘נוטרדם דה ז’רוזלם’ ( Notre Dame de Jérusalem ) – ‘גבירתנו של ירושלים’, הסתיימה בשנת 1904. היו גם שכינו אותה בשם ‘אכסניית האלף’.

אכסניית נוטרדם, הבולטת בשני המגדלים התאומים בנוסח הבארוק הצרפתי, וביניהם פסל המדונה והילד, הפכה לסמל האחיזה הנוצרית הקתולית בעיר הקודש, ואפילו לאחד מסמלי העיר עצמה. דה פיילה לא יכול היה להעלות על דעתו שבשנת 1948 תמצא ‘גבירתנו’ את עצמה במיקום בעייתי במיוחד, על קו הגבול החם בין ישראל לירדן. המבנה עצמו נפגע אנושות במלחמת השחרור, ובמשך 19 שנים שימש לעמדת תצפית של צה”ל אל העיר העתיקה שהייתה בשבי הירדנים.