גיליון 215, אייר תשפ”ד
ר’ יחיא צארום ור’ יוסף עראקי – שניים מרבניה הבולטים של צנעא בזמנם – היו בין היהודים הנרגשים שהצטופפו על המזח בנמל אלחוּדַיידַה שבתימן, בחודש חשוון תרמ”ב (נובמבר 1881). בעיניים מצועפות בדמעות הם התבוננו בילידיהם, וחשבו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לחזות בבוא המשיח. גם אליהם הגיעו השמועות על אנגלי ושמו לורנס אוליפנט ויהודי ששמו רוטשילד שקנו בכספם את אדמת ארץ ישראל, והם היו משוכנעים בכך שכל שנותר הוא להתיישב בה ולצפות לגואל. כמו רבים משכניהם, הם מכרו במהירות את רכושם ויצאו לדרך כשבידם מעט צידה לדרך, חפצי ערך, מזכרות יקרות וצרור כסף. נוכל לשער שבפיהם התחרזו מילות שירו של ר’ זכריה אלצ’אהרי, ממשוררי תימן הקדמונים:
“קִרְיָה יְפֵהפִיָה מָשׂוֹשׂ לְעָרַיִךְ,
עִיר נֶאֱמָנָה אַתְּ לְמַלְכֵּךְ וְשָׂרַיִךְ.
יוֹם אֶזְכְּרָה יִפְעַת רַבַּת צְבָאַיִךְ,
לָךְ כָּלְתָה נַפְשִׁי לִשְׁכֹּן חֲצֵרָיִךְ.
מִי יִתְּנֵנִי נָא אָעוּף כְּמוֹ יוֹנִים,
אֶשַּׁק אֲבָנַיִךְ אָחוֹן עֲפָרָיִךְ”.
בחודש ניסן תרמ”ב, בתום מסע תלאות שלא כולם הצליחו לשרוד, הם ניצבו מול שערי ירושלים.
ר’ שלום יוסף עראקי (מימין) ור’ יחיא יוסף צארום. באדיבות המשפחה.
גל עלייה זה כונה ‘אֶעֱלֶה בְתָמָר’ – ביטוי מקראי (שיר השירים ז, ט), המרמז לעלייה בשנת תרמ”ב. לא זו בלבד שהתימנים הגיעו כשעורם לגופם והם חסרי כול, אף המצוקה הכלכלית בירושלים כמו גם מקורות התעסוקה המוגבלים בלאו הכי העיבו על האפשרויות לקיום מכובד, והם סבלו מחלות ורעב. העולים נתקלו בקבלת פנים מתנכרת מצד החברה היהודית, המפולגת לעדותיה. המראה החיצוני וגוון העור הכהה של בני העדה עוררו חשדות בקרב היהודים ה’מוּכָּרים’ בעיר, שמא אינם יהודים כלל. בלֵית בְּרֵרה, התיישבו רבים מהם במערות ובסוכות מחוץ לעיר. כך העיד בשנת 1882 ר’ שלום אלשיך, ממנהיגי גל העלייה התימנית באותה עת:
“הנה כשהתחילו התימנים להתיישב בירושלים, לא היה שום אדם בעולם שיכול לסבול מה שסבלו התימנים בירושלים ת”ו [=תבנה ותכונן]. בתחלה בקיץ ישבו תחת אויר השמים לחֹרב ביום ולקרח בלילה. ישבו תחת העצים, אילני זית ותאנה ואילני סרק, אף שמים יערפו טל ממעל עליהם, נטושים ועזובים על פני השדה, עטופים ברעב, קטן וגדול, עולל ויונק, שואלים לחם ואין פורס להם, אף אין אגורת כסף בכיסם, אין איש ממקהלות ירושלים מכיר אותם שהם יהודים, ג”כ [=גם כן] לא היו מאמינים להם שהם מבני אברהם יצחק ויעקב, גם שהכרת פניהם וכל סימני היהדות ענתה בם כי הם זרע בירך ה’. יען כי יהודי תימן הם מסובלים בפאותיהם הארוכות ואין גם אחד בהם שמגלח זקנו. גם מלבושיהם אינם דומין בשום ענים למלבושי הנכרים, ואין עליהם שום מלבוש ממלבושי הדור החדש, וכל מלבושיהם הם כמלבושי היהודים שבדורות קדמונים” (א’ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב 1996, עמ’ 649).
נראה שהספק בדבר יהדותם של התימנים התפוגג לאחר שהורשיו סְפָּפוֹרְד הציע להם לחסות במושבה האמריקנית, ברחוב שכם שמצפון לעיר העתיקה. הורשיו ואנה רעייתו הנהיגו כת נוצרית משיחית שהאמינה כי ישו עתיד להתגלות בשנית וקץ הימים קרוב. יהודי ירושלים, שחשדו בכוונותיו של ספפורד להשפיע על התימנים להתנצר, הזדרזו לייסד את חברת ‘עזרת נידחים’ כדי לפתור במקומו את מצוקת הדיור של העולים החדשים. בכספים שגייסה החברה, בראשותו של ישראל דב פרומקין, ובסיועם של יהודים מבריטניה, נבנו למענם בתים בכפר השילוח, על מורדותיו המערביים של הר הזיתים (בימינו בתחומי שכונת סילוואן), ובשכונת משכנות ישראל (‘בתי הגורל’) שבעיר החדשה (בימינו רחוב משכנות, בנחלאות). 12 יחידות הדיור בשכונת משכנות ישראל נודעו בכינויים ‘בתי הגורל’, על שם ההגרלה שנערכה בין העולים החדשים מתימן. הזוכים בהגרלה הורשו להתגורר בדירות במשך שנתיים, ולאחר מכן נדרשו לפנותן לטובת משתכנים חדשים שעלו בגורל.
ר’ יוסף עראקי נפטר כשנתיים לאחר עלייתו ארצה. בנו, ר’ שלום יוסף, שהיה תלמיד חכם ובעל כישורים כריזמטיים, יצא בשנת 1886 להודו כדי לאסוף תרומות לירושלים. כפי המקובל, לעצמו הוא נטל אחוזים מן הכספים שגייס וכנראה שזה היה מקור הונו. כך עלה בידו לרכוש נכס צמוד ל’בתי גורל’, ובני המשפחה המורחבת עראקי-צארום שהתגוררו בתחילה בכפר השילוח ובעיר העתיקה באו להתגורר בו. בשנת 1905 הוסבה קומתו השנייה של הבית לבית כנסת, והתפללו בו בנוסח ‘שָׁאמי’. בשעות היום למדו בו תורה ובחצות הלילה היו נפגשים בו המשכימים ל’תיקון חצות’. לבית הכנסת קראו ‘נוה שלום’, לזכר ר’ שלום עראקי – מאבות המשפחה ומרבניה הבולטים של יהדות תימן במאה ה-18.
את בית הכנסת נוה שלום הזכרנו כאן בעבר:
‘שומר הסף’ בבית הכנסת התימני
ר’ שלום יוסף עראקי השיא את בתו לאחיו של ר’ יחיא צארום. לבנם – שנולד ב-1893, עוד כשגרו בכפר השילוח – הם קראו שלום חיים. שלום חיים צארום התייתם מאביו בגיל צעיר, וגדל על ברכי סבו ר’ שלום יוסף. נוסף על לימודי הקודש, למד בבגרותו צורפות בבית הספר בצלאל. הוא התבלט במיוחד כדמות ציבורית המסורה לצורכי הכלל, ולאחר פטירת סבו בשנת 1913 נטל לידיו את הנהגת בית הכנסת.
לפרנסתו, היה שלום חיים צארום סופר סת”ם. לפי מסורת משפחתית, ספרי התורה המקוריים שהובאו מתימן עם העולים הראשונים בשלהי המאה ה-19, נמכרו לצורכי פרנסה. כך העיד נכדו של צארום, שי צור, אך הדגיש שמסורת זו אינה מבוססת. על כל פנים, שלום יוסף צארום לקח על עצמו את האחריות להשלמת החסר, והקדיש זמן רב לכתיבת ספרי תורה. לפי מסורת משפחתית, את מלאכת הכתיבה נהג לבצע בתוך ארגז עץ מול החלון. הוא עצמו נהג לטבול במקווה טהרה לפני שהחל במלאכתו, ומשום שחשש פן ילדיו ונכדיו יטמאו את הגווילים במגעם הוא ‘התבודד’ בתוך הארגז בזמן שעסק במלאכתו.
שלום חיים צארום כותב ספר תורה בארגז. באדיבות המשפחה.
בזיכרונו של הסופר הירושלמי יעקב יהושע הייתה תמונה שונה מעט:
“לפעמים הייתי סר אליו אל עלית הקיר ורואה אותו יושב על כיסא רחב ללא רגלים, על ברכיו פרושה יריעה של קלף וממולו שולחן קטן ועליו עלי מלאכתו, קסת של דיו שחורה שאותה הכין במו ידיו, קני סוף דקים, אולרים קטנים וחומש קטן שממנו העתיק את פסוקי התורה” (י’ יהושע, ילדות בירושלים הישנה, ה, ירושלים 1978, עמ’ 14).
ספרי התורה של שלום חיים צארום שמורים עד היום בבית הכנסת.
תקנות בית הכנסת – מסמך התלוי על קיר בית הכנסת.
בית הכנסת נוה שלום הוסיף להתקיים שנים רבות, גם לאחר הסתלקותו של שלום חיים צארום בשנת 1974, בהנהגת בנו בכור סעדיה. עם הזמן ועם חילופי האוכלוסין באזור הנחלאות שינה גם בית הכנסת את אופיו. כיום מתקיימת בו קהילה צעירה, והתפילה בו נערכת בנוסח אשכנזי.
תודה מיוחדת לרותם ישראל, צאצאית משפחת צארום. רותם היא תלמידתי במכללת הרצוג, וכתבה עבודה סמינריונית על שורשי משפחתה בירושלים. חלק מהמידע כאן מתבסס על עבודה זו.
