בשכונת רחביה מסתתרת סמטה (בלשון הייקים דרי השכונה: קפנדריא) המחברת את רחוב מטודלה עם רחוב עזה. שנים רבות סבלה הסמטה מקשיי זהות, לא היה לה שֵׁם. שכן חרוץ, ישראל קאודרס, החליט ליטול יוזמה, ובאחד מימי שישי החמים של קיץ 2010 הוא קם ועשה מעשה. בשלט שהוא תלה הוא קבע: “משעול בלעם”.
ההשראה לשם הייתה כמובן הפסוק המתאר את ניסיונו של בלעם וזוגתו הפטפטנית לעקוף את המלאך שניצב בדרכם: “וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה, וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה’ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה” (במדבר כב, כג-כד). לא תתפלאו לשמוע שאותו יום שישי היה ערב שבת פרשת בלק.
ממש כמו הַמְלט בשעתו, קאודרס התחבט עם עצמו בשאלה כמה זמן ישרוד השלט, ואם יקדימו הדיירים הקפדנים את פקחי העירייה. אבל לא לזמן רב. לא חלפו שעתיים – חלפו שלוש – ובעודו חוצה את משעול הכרמים בדרכו חזרה מתפילת ליל שבת, הבחין קאודרס שהשלט הוחלף בידי אלמוני חצוף וערל לב. בשלט החדש הוחלף שם הסמטה ל”אתונו של בלעם”!! ולשם הבהרה צירף גם הוא את ציטוט הפסוק הרלוונטי, עם הפנייה ביבליוגרפית למקור. ייקים, כבר אמרנו…
השעות נקפו, וגם השלט החלופי הוסר. מי היו האנשים שחרדו לכבודו של בלעם או לכבודה של אתונו? זאת לא נדע. הסיפור היה יכול להסתיים כאן, ואולי מוטב שכך, אבל העלילה המפוקפקת המשיכה להסתעף. מספר ישראל קאודרס:
“במשך השבועות, החודשים והשנים הבאות המשיכו ‘פלוני’ ו’אלמוני’ להתקוטט ביניהם. זה תולה וזה מוריד, וחוזר חלילה. אם זה לא היה אמיתי, זו היתה יכולה להיות אחלה אגדה, אבל בחיי שזה פשוט מה שקרה במשך שנים. אחת לתקופה מופיע השלט, ואז מוסר ביד נעלמה.
בשלב כלשהו הגיע לשכונה מכר שלי, ליצן כזה, ושכר דירה בבניין הסמוך לסמטה. כשסיפרתי לו את הסיפור, הוא סיפר שכל פעם הוא מוצא בתיבת הדואר שלו את השלט הנ”ל, מקופל היטב. מסתבר שהייקה המכונה ‘אלמוני’ הניח שהבחור הצעיר הוא שתולה את השלט, ולכן טרח להחזיר בהפגנתיות את השלט לתיבת הדואר שלו.
כעבור כשנתיים, יד נעלמה נוספת – וכישרונית – תלתה במשעול שלט חדש, עשוי חרס, ועליו אותן מילים בדיוק (משעול אתונו של בלעם, עם ציון הפסוק ומקורו) וציור נאה של אתון. כעבור זמן מה, מצאתי את השלט מנותץ. אבל ‘פלוני’ לא אמר נואש, והמשיך לתלות את שלט הנייר, והפעם נוסף עליו ציור של אתון”.
בשנת 2019 בא הקץ המיוחל למחלוקת שעמדה בסכנת הכחדה, מסיבות של חוסר עניין לציבור. עיריית ירושלים, היא ולא מלאך, היא ולא שרף, קבעה בעצמה שלט המכתיר את המשעול בשם “אתונו של בלעם”, בצירוף הסבר בהיר וצבעוני שלא מותיר עוד מקום לספקות:
בשלט גם נוסף הסבר מלומד, לידיעת ציבור מדריכי המטיילים והבוחנים במשרד התחבורה: “במשעול הזה נהגו להעביר את רוכבי החמורים הירושלמים ‘טסט’ לפני שיכלו לרכב באופן עצמאי”. לא פחות…
ולנו לא נותר אלא לשמוח על כך שבירושלים דווקא כן יודעים לפתור סכסוכים בדרכי שלום, כשזה מספיק חשוב.
ולסיום, מוסר השכל:
- העקשנות משתלמת.
- בחיים כדאי תמיד לדעת על אלו עקרונות חשוב להילחם.
- בשביל לזכות ברחוב על שמך בעיר הנצח, לפעמים מספיק להיות חמור. מדבר, אבל חמור.
- החכם עיניו בראשו, אמר קוהלת. כמה זמן עוד יחלוף עד שמישהו יזהה בקרבת מקום את קברה של הצדקת? ההתמודדות עם זרמי המתפללים לא תהיה קלה אפילו לשכונה למודת הפגנות זו. אל תאמרו לא ידענו.
- אולי די עם “רחוב מטודלה”? זה לא היה שמו של בנימין, הנוסע היהודי המפורסם, אלא עיר מוצאו – טודלה שבספרד. מי ישמע גם את זעקתם של רחוב (ישראל) משקלוב ורחוב (יהודה) מרגוזה?
- פורים שמח!!
תודה רבה לישראל קודרס על השיתוף.
מקור תמונת הרקע: ויקיפדיה.
