גיליון 202, שבט תשפ”ד
בשבוע שעבר סקרנו את תהליכי הקמתו ואת מאפייניו של בית הספר לבנות ב’ בירושלים:
סיפורו הסוער והנשכח של בית הספר לבנות ב’ בירושלים:חלק א’
אל האתגרים החינוכיים, החברתיים והכלכליים של בית הספר לבנות ב’ נוספו עד מהרה אתגרי הביטחון. בית הספר שכן, כאמור, בהר ציון, שבאותה עת היה מיושב בעיקר בערבים. בפרעות תרפ”ט (1929) לא נרשמו אירועים מיוחדים מדרום לעיר העתיקה, אבל הטבח הנורא שהתחולל מעברה הצפוני של העיר העתיקה (בבתי ניסן ב”ק) הותיר בוודאי רושם כבד ומר. לפי ידיעה אחת בעיתון דבר (15.1.1930), שנת הלימודים תר”צ לא נפתחה במועדה בשל הפחד שנפל על התלמידות והמורים:
בימי מאורעות ‘המרד הערבי הגדול’ (1939-1936) הלך המתח הביטחוני והחמיר, במיוחד במרחב העיר העתיקה, והדרך שעשו הבנות הצעירות מביתן שברובע היהודי או בעיר החדשה אל בית הספר לֻוותה בפחד מתמיד. כך סיפרה לבנה גורן (לבית אריאל):
“הלכתי לבית ספר בעיר העתיקה, זה היה נקרא בית ספר לבנות ב’, ובית הספר היה בדיוק בקירבת קבר דוד, ואנחנו היינו הולכים. לאמא שלי היו רעיונות מיוחדים, עשתה לנו מטפחות עם מגן דוד […] פעם הרביצו לנו, קיללו אותנו, כי ראו לפי המגן דוד שאנחנו יהודים. אבל לכי תתוכחי עם אמא שזה… היא עשתה כאילו זה לטובתנו. היינו שם עד למאורעות 1936. פעם הגענו לבית ספר, פתאום אני רואה המנהלת מביאה מונית, ולא ידענו מה הסיבה, כי לשמוע רדיו, טלביזיה, לא היה אז. היו שמועות, כל מיני שמועות. אנחנו מגיעים, ואנחנו לא היינו הרבה ילדים בשכונה בבית הספר לבנות ב’, היות ורוב השכונה… אז המנהלת הזמינה מונית ולקחה אותנו עד ימין משה שלא נלך ברגל חזרה הביתה. חזרנו הביתה, ואחר כך ידענו ושמענו מה היה, התחילו מאורעות 36-39” (ראיון עם נכדהּ, ד”ר דותן גורן).
דבר, 20.12.1936
החשש הביטחוני בהר ציון הפך למוחשי במיוחד לאחר רצח אבינֹעם ילין, המפקח על החינוך העברי בארץ ישראל, בפתח משרדו בהר ציון, ב-22 באוקטובר 1937. בתה של שרה גליקליך, אביבה גלי, תיארה לימים את אימת הפחד בבית הספר בהר ציון בימים הללו, ואת התמודדותה של אמה עמו:
“יצאה את החצר וסגרה אחריה את השער. הרחוב היה ריק. רחוב זה הוביל משער ציון דרומה, מקיף את הר ציון עד לקבר דוד הלך (על פי האגדה) ומסתיים בירידה לדרך חברון. לא היו יהודים בסביבה […] פנתה בצעדים מהירים לעבר שער ציון, מרחק דקתיים. לבה רעד ולא משום דאגה לעצמה; על חייה לא נתנה את דעתה, אלא על חוסר האחריות בשהייה ארוכה כל כך כשהיא לבדה בכל האזור. שער ציון אפל הוא ואין יודע מי מסתתר באחת מפנותיו. אמנם, צעדים אחדים בלבד, ארבעה, חמישה מן הכניסה על ליציאה ממנו, ואף על פי כן, באותם הימים גם צעד אחד עלול להיות הצעד האחרון […] נשמע רחש מאי-שם מאחור. לבה דפק, עלה בזכרונה רצח אבינועם ילין שנרצח לא מכבר ברחוב הארמנים ולאור היום! ועם הזכרון הקשה עלו בה יסורי מצפון: “מה יהיה על הילדים אם…” אותו קונפליקט עמוק שמלווה אותה כל חייה, ובמיוחד מאז קיבלה עליה את ניהול בית הספר בעיר העתיקה, לבין האחריות כלפי ילדיה. לעולם נתונה בצבת המלחמה המוסרית בין חובתה לילדיה לבין מחויבויותיה לתלמידותיה…” (אביבה גלי, העיר שאיננה עוד: ירושלים שלי 1940-1920, ירושלים תשס”ה, עמ’ 30-29).
לטענת חוקר ירושלים ויליד העיר העתיקה שמואל אבן אור (כפי ששמעתי מפיו), זהו הרקע לכך שבימי המאורעות עבר המוסד אל בין החומות, והשתכן בבית שהושכר מידי משפחת חלאדי. בחלקו הצפוני (כיום – רחוב אור החיים 1) שכנו כיתות הלימוד, בעוד שבחלקו הדרומי (כיום – רחוב אור החיים 6, ודרומה ממנו) היה אגף המנהלה, שכלל את המטבח, חדר האוכל וחדר המתפרה (תודה למשה ויינגרטן על המידע).
מאז 1940 פעל בבית הספר מועדון של חברי ‘יַבְנֶה’ – קבוצת סטודנטים דתיים שזכו במלגת קיום ובמגורים בתמורה לניהול פעילות חינוכית קהילתית. הם מנו בדרך כלל שבעה עד עשרה בחורים ובחורות שהתחלפו מעת לעת. פעילות זו הייתה פרי יזמתו של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ’ יהודה ליב מאגנס, לחיזוק הרובע ותושביו. במשך למעלה משבע שנים הפעילו חברי ‘יבנה’ קייטנות, חוגי בית ומועדון נוער והגישו שיעורי עזר לבני הנוער. עם ההחרפה במצב הביטחוני, התמזגו חברי ‘יבנה’ עם לוחמי ה’הגנה’, ולחמו לצדם.
פעילות ספורטיבית בהנחיית הסטודנטים של ‘יבנה’, ראשית שנות ה-40. צילום: יהושע מרקוביץ’. באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.
בשלהי תקופת המנדט היה בית הספר לבנות ב’ המוסד החינוכי הגדול ביותר בעיר העתיקה. ב־1943 התחנכו בו 210 תלמידות, ובסוף 1947 – 185 תלמידות. באותם ימים כבר הייתה מלחמת העצמאות בעיצומה, והצוות החינוכי בבית הספר התלבט כיצד להתנהל בשעה שהעיר נתונה במצור:
“המנהלת של בית הספר לבנות ירדה רק לארגן את בית הספר, והיא חוזרת אל ביתה יחד עם עוד מורה בעלת משפחה גם היא, והיא סוברת שהעבודה בבית הספר צריכה להסתדר כמו בימים נורמליים, ושאי אפשר להסכים לחִלופי מורים, ובעצמה היא חוזרת אל העיר כי יש לה תינוקות בבית.
הח'[בר] א. א., מורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, נתמנה לאחראי בכלל ולמקשר עם כוחות הבטחון. הוא חייל משוחרר, וסובר מנסיונו שיש להתחשב עם מצב המצור שבו נתונה העיר כעת, ולהשתמש במדריכים שירדו אל העיר לטפל בעבודה התרבותית בין הנוער, וגם לעבודה בבית הספר. צורה זו או אחרת של עבודה, בתי הספר צריכים להיות פתוחים, כי גם זה עודד בהרבה את הישוב” (ח”ה טהון, “דו”ח מבקורי השני בעיר העתיקה [22 בדצמבר 1947]”, ש’ אבן אור אורנשטיין ומ’ ארנוולד [עורכים], תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש”ח, ירושלים תשס”ד, עמ’ 142).
מסמך על מצב בתי הספר בעיר העתיקה בימי מלחמת השחרור, דצמבר 1947. מקור: ש’ אבן אור אורנשטיין ומ’ ארנוולד (עורכים), תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש”ח, ירושלים תשס”ד, עמ’ 220.
באותה עת הוחלט לאחד את בית הספר לבנות עם בית הספר לבנים – במתחם תלמוד התורה הספרדי. הייתה זו החלטה גורלית, שכן חודשים מעטים אחר כך נהרס לחלוטין חלקו הדרומי של בית הספר לבנות מפגיעת פגז, ביום 16 במאי 1948. למחרת אותו יום החלו הקרבות המכריעים ברובע היהודי, שהסתיימו בנפילתו כעבור כשבועיים. בהיעדר לוחמים, גויסו גם ילדים וילדות למאמץ המלחמתי ושימשו קַשָּׁרים בין העמדות.
“הקֶשר בין העמדות נותק. המגע היחיד הוא באמצעות ילדים־שליחים. נערים רצים או זוחלים בין עיי החרבות מעמדה לעמדה, ונושאים שקים קטנים מלאים רימוני יד מתוצרת בית, או כמה כדורים, או מודיעים על המצב בשאר העמדות. הם חולפים מבית לבית בהתלהבות ילדותית, ללא תשומת לב לסכנה הכרוכה בכך” (דב יוסף, קריה נאמנה, ירושלים תש”ך, עמ’ 174).
בני נוער נוספים שימשו יצרנים של אמצעי לחימה מאולתרים. מי שהגיעו לגיל נערוּת אף הצטרפו לצוות הרפואי וללוחמים, וחלקם גויסו לגדנ”ע (גדודי נוער). מפקדם של בני הנוער היה מורה – שאול טוויל (תובל), והם נחשבו לזרוע של ה’הגנה’. רבות מן הנערות הלוחמות היו תלמידות בית הספר לבנות ב’, אחת מהן הייתה שושנה קובי, ואלה זיכרונותיה:
לפי העדות שלפנינו, שושנה קובי הייתה עדה למותה של אחותה שולמית, שנפצעה אנושות בקרבות. כשלושה חודשים וחצי קודם לפציעתה איבדה שושנה גם את אחיה שמעון, שנפל ב’עמדת המַצוֹת’ שבדרום הרובע. הלווייתו נערכה בהר הזיתים, אך היא ובני משפחתה לא יכלו לצאת מן העיר העתיקה וצפו בטקס הקבורה ממרחק, מעל החומה.
זיכרונותיה של שושנה קובי צולמו מתוך החוברת העומדים בחומה, שהנפיק בית הספר לבנות ב’ לאחר המלחמה (שמורה בארכיון המדינה, תיק ג-20/840).
בימי הסער הללו נוהל בית הספר בידי הדסה בריל. בריל, ילידת צאנז שבפולין ובוגרת הסמינר למורים ‘תרבות’ שבווילנה, עלתה ארצה בשנת 1935 והשתלבה בצוות ההוראה בבית הספר לבנות ב’. לאחר נפילת העיר העתיקה החליטה לייסד את בית הספר מחדש בשכונת קטמון. שכונה זו, שננטשה מדייריה הערביים בימי המלחמה, אוכלסה מחדש בפליטי הרובע היהודי, ולפיכך ראתה בה כתובת ראויה לשיקום חברתי וחינוכי של הנערות האומללות. היא איתרה מבנה (ברחוב הפלמ”ח 57), וייסדה בו בית ספר חדש שנקרא מעתה בית הספר לוריא, בו היא שילבה תלמידים נוספים משכבות מצוקה בירושלים.
בית הספר לוריא סבל מתשתיות לקויות ובהיעדר תקציב, בשל אופייה הכלכלי של אוכלוסיית התלמידות. הדסה בריל נאבקה להשגת תנאי קיום לבית הספר, והצליחה לייצב אותו ולהביא את תלמידיו להישגים לימודיים. אחת הבעיות הקשות הייתה ההתמודדות עם הטראומה ואבדן כושר הלימוד אצל התלמידות שחוו את הלחימה ברובע היהודי ואת מפלתו. באחד ממכתביה הביעה הדסה בריל את דאגתה ממצב “התלמידות המפגרות” בבית הספר, כשהיא מבהירה את כוונתה: “הנני להדגיש שהפִּגוּר בא עקב המצור בירושלים העתיקה”:
ארכיון המדינה, תיק ג-20/840.
אחת המורות שגייסה הדסה בריל לבית הספר לוריא שבשכונת קטמון הייתה חווה שטרן (אחייניתו של הסופר י.ח. ברנר ואשת ההיסטוריון הנודע פרופ’ מנחם שטרן, שנרצח בעמק המצלבה בשנת 1989), וכך היא סיפרה בזיכרונותיה:
פ’ שטרן ואחרות (עורכות), חוה שטרן לבית ברנר: סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, תשע”ג, עמ’ 133.
בנות כיתה ח’ בבית הספר לבנות ב’ בשכונת קטמון, 1949. מקור: ש’ אבן אור אורנשטיין ומ’ ארנוולד (עורכים), תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש”ח, ירושלים תשס”ד, עמ’ 235.
בית הספר לבנות ב’ היה מאבות מוסדות החינוך לבנות בירושלים החדשה. הוא לא זכה למפעל הנצחה, גם חוקרי התקופה כמעט ולא נתנו דעתם עליו, ונדמה כי נעלם בתהום הנשייה.
תודה רבה לחבריי אורה פיקל צברי, מנהלת מוזאון חצר היישוב הישן, וחוקר ירושלים ד”ר דותן גורן על עזרתם בהכנת הטור.
