סיפורו הסוער והנשכח של בית הספר לבנות ב’ בירושלים:חלק א’

בית הספר לבנות ב’ – מספר 7 ברשימת “בתי ספר נמוכים” (כלומר יסודיים), בספר הכתובות (ה”אדריסאות”) של ירושלים משנת 1921, בעריכת א’ אוסקוטסקי, עמ’ 67.

מעבר לחשדנות שגילו אנשי ‘היישוב הישן’ כלפי המוסד החינוכי לבנות, נתקלו מייסדיו בקשיים כלכליים חמורים, שנבעו בראש ובראשונה מן המשבר הכלכלי החמור לאחר מלחמת העולם הראשונה וממצבן של משפחות התלמידות. הללו הגיעו על פי רוב משדרות החברה הכלכליות החלשות ביותר של יהודי ירושלים, וידן לא השיגה את דמי שכר הלימוד. מצב זה הגדיר הלכה למעשה את אוכלוסיית היעד של בית הספר – בנות משפחות המצוקה, על פי רוב מעדות המזרח.

“למעלה מ-250 ילדות. רק 6 הוא מספר הכתות ומהן שתים מקבילות. עד סוף שנת הלמודים הרביעית, לא יותר. למעלה מזה אין השכלת הבנות בעיר העתיקה מגעת. ללוקסוס ייחשב […] הן לא על נקלה נאותים הם גם לשלוח אל בית הספר של “הציונים” בכלל, ביחוד ההורים האשכנזים, אנשי הכוללים למיניהם, משפחות הרבנים והמיוחסים ונותני הטון למיניהם. גדול כאן אחוז התלמידות מבין העדות המזרחיות, בנות שואבי מים, סבלים, כובסות, רוכלים וכדומה. ילדות אשר תנאי דירתן והזנתן ירודים מאוד והרמה התרבותית של בתיהן נמוכה מאוד. גדול כאן האחוז של ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך. רבים הילדים העזובים והמוזנחים וגדול מאוד העוני. שכר הלמוד המועט המוטל על הילדות נכנס בקושי רב, גם לאחר ההנחות המרובות. ועם כל ההקלות לא מעטים ההורים שאינם שולחים את בניהם לבית הספר “בעד שאין כסף” […] בית הספר הזה קיים כבר שנים רבות. מורים באו, או נשלחו הנה בעל כרחם, ומורים הלכו. נתחלפו ההנהלות זו אחר זו. לעבוד בעיר העתיקה – מעין “גזירה” היא, לא רבים המתנדבים, ומעט מאוד נעשה. והן כה רב הערך אשר יכול להיות למוסד חנוכי מתאים כאן, וכה גדולה ההשפעה על הסביבה כולה […]” [ברכה, “בעיר העתיקה (בין ילדי ירושלים)”, דבר, 15.10.1934, עמ’ 3].

בימינו, הנייר לא היה סובל ביטויים כמו “ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך”, אבל באותם ימים, ברכה – שהזדהתה רק בשמה הפרטי – לא היססה להתבטא כך. נראה כי הכותבת היא ברכה חבס, חברת מערכת עיתון דבר.

ברכה גם ציינה, בנימה ביקורתית נוקבת, את התחלופה הגבוהה של הנהלות בית הספר לבנות ב’. נראה כי ניהולו של המוסד הופקד בתחילה בידי המחנך יצחק פלר, איש העלייה השנייה המזוהֶה עם תנועת מפא”י, שהיה מורה לעברית ולחשבון. בשנים 1923-1921 נוהל בית הספר בידי ישעיהו פְּרֵס, יליד העיר העתיקה בירושלים (1874), מחשובי המחנכים מחוגי ‘היישוב החדש’ בירושלים וחוקר ארץ ישראל. לימים עבר לנהל את בית הספר לֶמֶל בשכונת זכרון משה.

בשלהי 1921, משנוכח במצב הכלכלי ובליקויי התזונה החמורים של התלמידות, פנה פְּרֵס אל הנרייטה סאלד, פעילה ציונית אמריקנית, שייסדה בניו יורק את ‘הדסה’ – הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה. מלבד פעילותה הציונית, הגדירה ‘הדסה’ את מטרתה – שיפור מצב הבריאות בארץ ישראל, וחרתה על דגלה את הססמה ‘אֲרוּכַת בַּת עַמי’ – ביטוי מקראי (ירמיה ח, כב) שפירושו רפואה ליהודים. מלחמת העולם הראשונה עיכבה את ההתארגנות, וכשהסתיימה פרס ארגון ‘הדסה’ את חסותו על בית החולים ‘רוטשילד’ שברחוב הנביאים, שמעתה ייקרא בית החולים ‘הדסה’. פרס תיאר בפניה של סאלד את חרפת הרעב של תלמידותיו, ואת השפעתה החמורה על בריאותן ותפקודן. הוא הפציר בה לגייס ממון לשם הגשת ארוחות צהריים בבית הספר, אך ארגונה של סאלד סבל באותם ימים בעצמו מקשיי תקציב והיא נאלצה לדחות את בקשותיו.

בראשית שנת 1922 נמצא פתרון מפתיע לבעייה, עם ביקורו בירושלים של המחנך האמריקני הרב ד”ר מוריס הריס מניו יורק. מצבם של בתי הספר בעיר זעזע את הריס, ולאחר שנפגש עם הנרייטה סאלד נטל על עצמו את האחריות לגייס תרומות בארצות הברית להזנת התלמידים. ‘מפעל ההזנה’ – כך כינו אותו מעתה – התמזג בתוך שנים מעטות עם תכנית הלימודים בבית הספר לבנות ב’, שהקדיש שעות לימוד להכשרת תלמידותיו להכרת רזֵי המטבח ותורת התזונה הבריאה. מודל זה, בניצוחה ובהכוונתה של ‘הדסה’, יוּשׂם עד מהרה בהצלחה רבה בבתי יהודיים נוספים, ועד סוף תקופת המנדט כבר הקיף 236 מוסדות חינוך ברחבי הארץ (ראו: צ’ שחורי רובין, ה’קפטריה’: מפעל ההזנה של ‘הדסה’ בבתי הספר העבריים”, קתדרה, 92 [תשנ”ט], עמ’ 134-107).