ליד רחבת הכניסה להר הרצל, בקצה גן האומות, מוצב ‘פסל המנורה’. המנורה עשויה מנירוסטה והיא גדולה ומרהיבה – 6 מטרים גובהה ו-3.5 מטרים בסיסה. המנורה הוצבה בשנת 1993, והאמן שייצר אותה הוא בנצי צפוני, המתמחה ביצירות יודאיקה ותכשיטים מטיטיניום ונירוסטה. צפוני, שנולד בירושלים ב-1953, נפצע פיזית ונפשית בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, והוא מוכר כהלום קרוב ונכה צה”ל. האמנות היא התרפיה שלו, המסייעת לו להתמודד עם הקשיים.
(הצילום: באדיבות רענן מקרוב).
בסיס המנורה עשוי בצורת מגן דוד, שמלא במגני דוד קטנים ומגוונים. על כל אחת מצלעותיו מופיעים פסוקים מברכת יעקב (בראשית מט, א-כח), המבטאים את האחדות ה’שבטית’ הנדרשת בבסיס התקומה הלאומית. המנורה מוקפת במעגלים של קשתות, שנועדו לבטא את הילת האור סביבה. התוואי העגול של היצירה נועד לסמל את הגלובוס והשלום העולמי.
מעל המנורה שובץ מעין זֵר של עלי זית. מניין העלים הוא 360 – מספר המסמל את השלום. עלי הזית הם הד לחזון המנורה מימי שיבת ציון:
“וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה, ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר, מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה, וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה’ אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת” (זכריה ד, א-ו).
הפסל, כאמור, מכונה ‘המנורה’, אלא שבמבט ראשון נוכל להבחין שיש בה תשעה קנים, כלומר המנורה אינה אלא… חנוכייה. במבט מרוכז יותר נראה ששני הקנים הקיצוניים שונים מכל שאר הקנים. הם אינם מעוטרים בגביעים ובפרחים, כמצווה בתורה (שמות כה, לא-לה). בנוסף, גם עיטור עלי הזית אינו מתייחס לקנים הקיצוניים. צפוני הסביר שהמנורה תוכננה מלכתחילה להיות מנורה בת שבעה קנים, והיא יועדה להצבה ברחבת הכותל המערבי. רב הכותל באותם ימים, הרב מאיר יהודה גץ, טען שאסור לחקות את כלי המקדש והורה לו להוסיף למנורה שני קנים. כך הפכה לבסוף המנורה לחנוכייה.
בנצי צפוני עמל על היצירה במשך לא פחות מ-6 שנות עבודה, בהתמודדות יומיומית עם הנכות. הוא השקיע בה מחשבה רבה על האיזון בין יופי לכוח ועל הכמיהה לשלום ולאחדות. את משמעות היצירה עבורו הוא ביטא כך:
“אני לא הייתי רחוק מלהיות קבור בהר הרצל, אז במקום זאת הנחתי שם את המנורה, זה חלק ממני“.
כשאנו זוכרים את “על הגבורות” בימים ההם, חשוב לזכור שבינינו חיים לוחמים שנושאים כל חייהם את פצעי המלחמה. לנו יש חוב גם ל”על הגבורות” בזמן הזה.
תודתי לסידל צפוני, רעייתו של בנצי, על הסיוע בהכנת הטור.
