שבט תשפ”ג
הפתעה נעימה מחכה לבאים לשכונת חומת שמואל (‘הר חומה’) מכיוון רחוב חברון. אם לא תבואו בחורף, כשהיא בשלכת, ההפתעה תלבש לכבודכם גלימה מרהיבה של עלים משוננים בגוון ירוק כהה. ההפתעה נקראת מַיְישׁ – עץ ייחודי ונדיר למדי, המתנשא לגובה של כ-10 מטרים.
המייש, ואם נדייק – מייש דרומי (Celtis Australis), הוא עץ הגדל בחורש באקלים ים תיכוני. ברחבי הארץ פזורים רק כמה פרטים בודדים שלו – בגליל, בגולן, בכרמל, בהרי בנימין ובירושלים. לא רק תפוצתו של המייש נדירה, אלא גם אזכורו במקורות היהודיים. ככל הידוע לנו, הוא נזכר פעם אחת בלבד בספרות חז”ל, בהקשר של מינֵי עצים שנפסלו להישרף בין עצי המערכה שעל המזבח (בבלי, תמיד כט ע”ב(. זה שלפנינו הוא מן הגדולים, המרשימים והעתיקים שבהם.
עץ מייש ברחוב חברון פינת רחוב שמואל מאיר בשלכת. מבט מדרום. חורף 2022
המייש ניחן בסגולות מופלאות, ויודעי דבר מספרים שהוא מצמיח לא רק פרחים קטנים בצבע ירוק-צהבהב ופירות קטנים ועגולים, אלא גם ישועות.
“ענף עץ מיש במסורת הערבית הוא סגולה נגד שדים. הענף היעיל ביותר הוא זה הנקטף לאחר שהשמש שקעה, ביום 27 של חודש הרמדאן [הוא לילת אל-קאדר]. בשוקי ירושלים נהגו בעבר למכור קמיעות מעץ מיש. השטן, כידוע, מופיע לעתים בדמות תיש (תֵיס בערבית) ואם רואים שד כזה, כל שנותר לעשות הוא לענוד את הקמיע ולקרוא בקול: ‘יא תיס! מא תשופ אל-מיס?” – הו שד, אינך רואה את המיש?” (י’ שקולניק, מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל, 2008, עמ’ 192).
חלקי עץ המייש (קרדיט: Zelimir Borzan, University of Zagreb, Bugwood.org).
מקבץ נדיר ומפתיע של שלושה עצי מייש נמצא בהר הבית, מדרום לכיפת הסלע. ההלכה היהודית קבעה שאין לטעת עצים בהר הבית (ספרי, שֹׁפטים, קמה), וכפי שהטעים זאת רמב”ם:
“הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, בין אילן סרק ובין אילן מאכל, אע”פ שעשאו לנוי למקדש ויופי לו – הרי זה לוקה, שנאמר: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים טז, כא), מפני שהיה זה דרך העכו”ם [=עובדי הכוכבים והמזלות], [שהיו] נוטעין אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם” (רמב”ם, יד החזקה, הלכות עבודה זרה ו, ט).
כל זה לא מנע מהמסורת המוסלמית העממית לספר שאת העצים הללו נטע שלמה המלך בכבודו ובעצמו:
“לפי דברי הערבים, נטועים עצי המייש בחצר המקדש עוד מימי שלמה המלך, ולפיכך רבה קדושתם. ביחוד רב פרסומם כסגולה בדוקה להרחקת רוחות רעות, שדים, מזיקים ופגעי עין הרע. כשהתחיל שלמה המלך להניח את יסודות בית המקדש, היו הללו נחרבים ביד נעלמת. הדבר חזר פעמים אחדות ושלמה לא הבין את פשר הדבר. אחרי חקירה רבה נודע לו ש’עין הרע’ ושאר רוחות רעות מתנקמות בו. מה עשה? הביא עצי מייש ונטעם בחצר סביב. ומאז הקים את בניניו באין מפריע ובלי כל תקלה” (ז’ וילנאי, אגדות ארץ ישראל, א, ירושלים תש”ל, עמ’ 25).
ואם שכחת את מה שקראת עד כאן, זה רק משום שבמיתולוגיה היוונית ייחסו לפרח הלוטוס את סגולת השכחה. ב’אודיסיאה’ של הומרוס מסופר על חבריו של אודיסוס שאכלו את פרח הלוטוס אצל ה’לוטופאגים’ (‘אוכלי הלוטוס’), שכחו את מולדתם ולא רצו לשוב אליה (הומרוס, אודיסיאה, ירושלים תשע”ג [מהדורת א’ ארואטי], ספר 9, 100-90).
ומה הקשר בין הלוטוס למייש ‘שלנו’? כמעט שכחתי לציין שיש המזהים את המייש עם הלוטוס המיתולוגי.
