בתקופת המנדט הבריטי החלו חסידי גוּּר להתיישב בירושלים, ובשנת 1925 ייסדו את ישיבת ‘שפת אמת’ ברחוב יהוסף שוורץ בשכונת מחנה יהודה. באותה עת היה מרכזה של החסידות בעיירה גור (גוֹרָה קָלְוָורְיה) שמדרום לוורשה, ובכתר האדמו”רות החזיק ר’ אברהם מרדכי אַלְתֶּר (ה’אמרי אמת’). הישיבה בירושלים נקראה על שם (ספרו של) אביו, ר’ יהודה אריה לייב אלתר, ובראשה הועמד לימים בנו, ר’ פנחס מנחם אלתר (ה’פני מנחם’), מי שליָמים יהיה בעצמו האדמו”ר מגור. ר’ אברהם מרדכי אלתר עצמו עלה לירושלים לאחר שהצליח להימלט מציפורני החיה הנאצית, ובה נפטר בעיצומה של מלחמת השחרור (1948). בעטיין של ההפגזות נקבר האדמו”ר בחצר הישיבה, ולימים נקבר לצדו גם בנו, ר’ פנחס מנחם (1996).
בחצר הישיבה, אל מול קברות האדמו”רים, הוקם קיר לבנים אדמדמות, הבולט בזָרוּתו לאבן הירושלמית. הקיר מחקה את חזית מבנה הישיבה בגור, מרכזה של החסידות עד השואה:
(מקור: Ranbrar, ויקיפדיה).
הקיר הזה מכריז, בדרכו האילמת, על זיקה ונאמנות מוחלטת למרכז החסידות בפולין, ויתרה מכך – על אופייה החרדי של הקהילה שדבר לא ישפיע על צביונה, גם לא המעבר לארץ הקודש.
המבנה הנטוש של ישיבת ‘שפת אמת’ בגורה קלווריה, פולין (1985). הטיפוס המפוקפק במרכז התמונה הוא, ובכן, עבדכם הנאמן.
עם התיישבותם בירושלים הסתפחו חסידי גור ל’כולל ורשה’ – הקופה הציבורית הוותיקה, שתמכה ביוצאי פולין וניהלה את מוסדותיהם הציבוריים. אלא שחסידי גור חשו עד מהרה שהם מופלים לרעה ביחס לחברים בקהילות האחרות בכולל, ובראשית שנת 1928 פרץ סכסוך מר. הנהלת כולל ורשה הואשמה באפלייה מכוונת:
דבר, 25.1.1928
בשיאו של הפולמוס התלהטו היצרים, וגם האלימות לא אחרה לבוא:
“בירתנו יום יום”, דֹאר היום, 4.9.1928
בתוך כך, בשנת תר”צ – 1930, פרסם ר’ אברהם מרדכי הלוי הורוויץ חיבור הלכתי בשם ‘כבוד ירושלים’. הרב הורוויץ עלה שנים אחדות קודם לכן מריקא שבפולין, ובירושלים הוסמך לרבנות בידי ר’ אברהם יצחק הכהן קוק ור’ יוסף חיים זוננפלד.
בהקדמה לספרו דן ר’ אברהם מרדכי הורוויץ ב’חלוקה’ – שיטת התמיכה בעניי ארץ ישראל, אבל עוד קודם לכן לא נמנע מלהביע את דעתו הנחרצת נגד חסידי גור, שלטענתו השתלטו על מוסדות הכולל. הוא תיאר את הקיפוח והעוול, שלטענתו הביאה את החברים לחרפת רעב וחנקה את מוסדות החינוך. הוא לא שכח לציין את החרפה שבהתנהגותם, על רקע פרעות תרפ”ט (1929) שהתחוללו באותם ימים והכבידו ממילא על מצבם:
כי בשמים עֵדי וסהדי בארץ כי היו החיבורים כתובים אצלי עוד מתחילת הקיץ תרפ”ט, ולא רציתי להדפיסם מפני ח”ה [=חילול ה’], כי מה יאמרו החֹפְשים [=החילוניים]… וכתבתי להם לא פעמים ושלֹש שישיבו מדרכם הרע רק עשר פעמים, ויש בידי מתשובתם בזה רק עכשיו שהדבר הגיע עד נפש, כאשר ראו עיני חללי רעב ר”ל [=רחמנא לצלן], שמעט לנו הקרבנות שהקרבנו בזו הקיץ, שדם ישראל נשפך בכל ארה”ק [=ארץ הקודש] ובחוצות ירושלים בלי חמלה הי”ד [=ה’ יקום דמם], והנה באים להוסיף לנו חללי רעב […] צריכין אנו להפגין בחוצות ולקרוע את בגדינו ע”ז [=על זה], אוי מה עלתה בימינו ומי מנהיגנו (א”מ הלוי איש הורוויץ, כבוד ירושלים, א, ירושלים תר”צ, עמ’ ו).
פרסום הספר ‘כבוד ירושלים’ עורר זעם רב בחוגים מסוימים, וכנגדו יצא ספר ‘קול מציון’ האוסר לעיין בו. בספר הובאו מכתבי תמיכה של רבנים באנשי גור. בין הרבנים הללו נמצאו גם הרבנים קוק וזוננפלד.
ר’ אברהם מרדכי עבר דירה באותם ימים, אולי על רקע אותה מחלוקת. כך משתמע מחותמת בדף הראשון בספרו:
כמקובל באותם ימים, הוא פרסם את כתובתו, בשכונת פליטי רוסיה (בין שכונת כרם לשכונת מקור ברוך), אבל עד שהודפס הספר (כאמור, בשנת 1930) הוא עבר לבית מספר 30 בשכונת בתי ורשה. הוא טרח למחוק את הכתובת הישנה המודפסת, ולחתום במקומה את הכתובת המעודכנת – “כעת”.
לאחר מאמצי גישור של ר’ יצחק הלוי הרצוג, רבה האשכנזי של ארץ ישראל המנדטורית, נמצאה הנוסחה שאפשרה את המשך פעילותו של כולל ורשה, בראשית 1938:
הצפה, 7.1.1938
אבל הסכם השלום לא החזיק מעמד זמן רב. לבסוף פרשו חסידי גור מ’כולל ורשה’ והקימו את ‘כולל פולין’, שיועד אף הוא ליוצאי פולין אך נשלט על ידם.
ר’ אברהם מרדכי הורוויץ, שהיה תלמיד חכם אך אישיות שנויה במחלוקת, לא הצליח להשתלב בהנהגה הרבנית ולפיכך הקים לו בית דין משלו, שאותו הוא כינה ‘בית הדין הגדול שליד היהדות החרדית הבלתי מפלגתית בירושלים’ – לא פחות. לפי הידוע, מעטים ביקשו את שירותיו של בית הדין הזה. לפרנסתו עסק בהשגחה על שוחטים בחברת ‘מרבק’, ונפטר בשנת 1985.
