גיליון 196, טבת תשפ”ד
‘טליתא קוּמי’ היא נקודת ציון מוכרת, בוודאי מן המוכרות ביותר למי שהתנסה בקביעת דייט בירושלים, במרכז העיר החדשה של ירושלים. אולי מיותר לומר, ובכל זאת: נקודה זו, שבדרך כלל הומה אדם ותחבורה ציבורית, נמצאת בטבורו של רחוב המלך ג’ורג’, בקצה מדרחוב בן יהודה, בחזית ‘רחבת המשביר’ (שלאמיתו של דבר, שמה הרשמי הוא ‘רחבת הכשרת היישוב’). שְׁמה מונצח באותיות קידוש לבנה לועזיות בחזית מבנה מוזר, עם שער ש’מזמין’ להיכנס אליו אבל אינו מוביל לשום מקום. לצדו של המבנה מזדקרת ארובה, גם היא מנותקת מכל הֵקְשר.
מה פשר המבנה, מה משמעות שמו, ומדוע הוא תופס מקום מרכזי שמושך תשומת לב רבה כל כך?
חזית קיר טליתא קומי, 2007 (קרדיט: HMBR, ויקיפדיה).
סיפורו ההיסטורי של האתר מתחיל בשנת 1868, כאשר מסביבו לא השתרעו כבישים סואנים ומגדלי ענק, אלא שדות טרשים ומרעה. השכונה היהודית הראשונה באזור – נחלת שבעה – עדיין לא קמה, ובמרחב שממערב לעיר העתיקה נמצא רק מגרש הרוסים ועוד כמה מבנים בודדים. המסדר הדיאקוניסי – מסדר רפואי של אחיות גרמניות פרוטסטנטיות – הקים מבנה גדול ומגושם, ששימש כבית יתומות ובית ספר לנערות ערביות. המוסד נקרא טליתא קומי, על שם סיפור בברית החדשה שבמרכזו החייאת נערה בת 12 בידי ישו: “וַיֹּאחֶז בְּיַד הַנַּעֲרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ טַלְיְתָא קוּמִי, פֵּרוּשׁוֹ יַלְדָּה אֲנִי אֹמֵר לָךְ קוּמִי נָא” (לוקס ה, 41) (טליתא, בתרגום מארמית סורית, היא ילדה). הנזירות ראו בסיפור מקור השראה לעזרה לנערות, ומכאן שמו של בית היתומות.
בית היתומות טליתא קומי, 1890 בערך (מקור: ארכיון המושבה האמריקאית).
את בית היתומות הגרמני יש לבחון בהיבט הרחב של הקמת המוסדות הנוצריים המזוהים עם מעצמות אירופה מחוץ לחומות ירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית, אך לא נעמיק בכך כאן. נציין רק שהמוסד הזה היה חולייה אחת בשרשרת מוסדות חינוך, סעד וקשרי שלטון גרמניים שנחנכו באותה תקופה באזור זה: בית החולים למצורעים ברחוב אגרון (1867); הקונסוליה הגרמנית ברחוב הנביאים (שנות ה-80 של המאה ה-19); בית הספר שמידט ברחוב הלל (1887); בית החולים הגרמני ברחוב הנביאים (1894); בית הכְּמוּרה ברחוב הנביאים (1903) ובית הספר הגרמני ברחוב שאול אדלר (1910).
המתחם של טליתא קומי השתרע על פני 26 דונם, והבית המרכזי תוכנן בידי האדריכל קוֹנְרָד שִׁיק, גרמני פרוטסטנטי שהיה מחשובי חוקרי ארץ ישראל וירושלים בזמנו. המבנה תוכנן סביב חצר מרכזית בצורת ח’, המוקפת בארקדת קשתות, והוא התייחד בשילוב סגנונות בנייה מערביים (כגון קשתות נֵאוֹ-גותיות) ומזרחיים-מקומיים (כגון כיפות אבן קמורות). במרכז החצר היה בור מים, ובראש חזיתו של המבנה בלט גמלון משולש, שבמרכזו שעון ובגבו מגדל פעמונים נמוך.
על חשיבותו של השעון בבית טליתא קומי בזמנו כתב קונרד שיק:
“בעבר לא היו בירושלים שעונים על מגדלים. המואזין, הקורא חמש פעמים ביום את המאמינים לתפילה, מכריז בכך גם על שעת היום, בלי לציין את זמני הביניים שנותרים לא ידועים. החיילים, למשל, כיוונו את מועדי החלפת המשמרות לפי שעוני החול […] שעון המגדל הראשון בירושלים הותקן ביוזמת איש כמורה יווני בשנות השישים במנזר המצלבה. צלילי פעימת השעות שנישאו ברוח המערבית הסבו הנאה רבה לאוזן האירופית. בשנת 1868 הותקן שעון הרבה יותר קרוב לעיר, במוסד הגרמני טליתא קומי. בשנת 1870 התקין קיסר אוסטריה, לזכר שהותו בירושלים שנה לפני כן, שעון באכסניה האוסטרית, שהיה מצויד במנגנון כפול להצגת שעת היום האירופית והערבית, אך לא היה לו מנגנון הקשה” (קונרד שיק, למען ירושלים [מהדורת ח’ גורן] [אריאל, 131-130], ירושלים 1998, עמ’ 125).
בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, סילקו הבריטים את העובדים הגרמנים מהמקום ובית הספר נסגר. מספר נזירות נשארו במבנה, אבל הוא לא שב עוד לתפקודו עם תום המלחמה (1945) ועם הקמת מדינת ישראל (1948).
מתחם טליתא קומי (מוקף בעיגול שחור), במפה של צה”ל משנת 1948. שימו לב לשמות הרחובות המלך ג’ורג’ ויפו! (אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית).
בשנת 1951 רכשה מדינת ישראל את המתחם מידי הכנסייה הגרמנית, והשכירה חדרים לבעלי עסקים. ב-1962 נמכר המבנה לחברת הכשרת היישוב. המבנה ההיסטורי תוכנן להריסה בשל התוכניות לבנות במקום בתי מסחר ועסקים – בתי רגו’אן (רחוב המלך גורג’ 16), כחלק ממתחם מסחרי גדול יותר, הכולל את בית המשביר לצרכן ומגדל העיר. בית טליתא קומי היה, ללא ספק, ראוי לשימור, ובימינו לא היה על הדעת להרוס בניין כמותו, אבל המודעות לשימור מבנים היסטוריים התעוררה רק בשנות ה-70, ובשביל טליתא קומי זה היה מאוחר מדי. ראש העירייה באותה עת, טדי קולק, גילה אדישות לגורלו של המבנה ההיסטורי:
“אי אפשר לשמר בירושלים כל בית ישן. יש בבירה מקומות היסטוריים רבים ויש תכניות שימור […] זוהי נוסטלגיה העוברת את הנחוץ” (“קולק: הזמנת ‘גנדי’ ליעוץ במשטרה היא ב’סדר'”, דבר, 2.6.1980).
וכך נחתם גורלו של בית טליתא קומי. ב-1980, לקול מחאות רמות ובתום התנגדויות ומאבקים משפטיים שונים, נהרס המבנה ותוכניות הבנייה החדשות יצאו לדרכן.
כל העיר, 3.10.1980
כ’זכר לחורבן’ החולט לשחזר כמה מן החלקים של הבניין ההיסטורי: חזית הקומה השנייה, עם השעון וכתובת ה-TALITHKUMI, חלון זוגי וארובת המכבסה. פרשיית הרס בית טליתא קומי נצרבה לדיראון עולם כנקודת שפל בתולדות שימור מבנים ואתרים היסטוריים בישראל. אדריכל דוד קרויאנקר, שידוע בגישתו המחייבת שימור מבנים היסטוריים, היה בין מתכנני אתר השחזור של בית טליתא קומי, וכך הוא הסביר, בנימה של התנצלות:
“מתכנני האתר, האדריכלים דוד קרויאנקר, נחמיה פאול ונחום מלצר, הסבירו שהקמת האתר בוצעה רק לאחר שכשלו כל המאמצים להצלתו של הבניין השלם, וזאת בכוונה להציב תמרור אזהרה לדורות הבאים מפני חזרה על שגיאות דומות, ולמנוע בעתיד הריסת בניינים בעלי ערך ארכיטקטוני והיסטורי” (ד’ קרויאנקר, המשולש הירושלמי: ביוגרפיה אורבנית, ירושלים 2011, עמ’ 160).
בשולי הדברים:
בשבוע החולף, ובצל מהומת ימי המלחמה האלה, נפטרו שניים מחוקריה של ירושלים בעת החדשה. האחד – אריה קימלמן, כמעט אלמוני, והשני – פרופ’ יהושע בן אריה, נודע ומפורסם.
את אריה קימלמן פגשתי לראשונה לפני כשלושים שנה. יהודי בעל חזות חרדית, צנוע ונחבא אל הכלים, בעל גזרה צנומה וסגפנית, קצת כמו דירתו ברחוב המעלות. כבר אז נראה בעיניי קשיש כמו ירושלים עצמה. כשביקשתי את עזרתו במידע, הוא פתח ברוחב לב את קלסריו הדהויים, שלתוכם נדחקו אינספור מסמכים, מפות ותעודות, עם הערות בכתב ידו הזעיר והמעוגל. אריה קימלמן היה מחוקרי הנכסים היהודים ה’אבודים’ בירושלים השלמה ובעיקר ברבעים המוסלמי והנוצרי, ומחקריו (ביחד עם מחקריהם של אהרן ביר ושבתאי זכריה ז”ל) העלו את המודעות לקיומם ולפעמים גם לגאולתם. לא היה לו ‘בית’ אקדמי, וככל הידוע לי כלל לא כתב מחקרים, אבל החומרים שהיו בידיו שימשו בסיס למחקרים הרבה.
פרופ’ יהושע בן אריה היה מגדולי חוקריה של ירושלים בעת החדשה, מוותיקי ההיסטוריונים והגאוגרפים באוניברסיטה העברית, שהעמיד תלמידים הרבה. דמותו של יהושע הייתה מוכרת ומוערכת מאוד, והוא הטביע חותם רב בספרות האקדמית, בכנסי מחקר ובמכוני מחקר שבהם היה פעיל במשך עשרות רבות של שנים. מחקריו נחשבים לאבן יסוד בלימודי הגאוגרפיה ההיסטורית של ירושלים בעת החדשה, ובמיוחד צמד ספריו המונומנטליים עיר בראי תקופה. נדמה לי שנכון לומר שאין מחקר בנושא זה, החל מעבודה של תלמיד בתיכון וכלה בעבודות לתארים מתקדמים, שאינו מושתת על מחקריו. מעל לכל, היה יהושע איש של אדם – מאיר פנים, נדיב ומפרגן. לא זכיתי להימנות על תלמידיו, אבל שוחחתי אתו רבות, למדתי מתורתו וזכיתי ממנו גם לדברי עידוד ותמיכה.
יהי זכרם ברוך וחקוק באבני ירושלים.
הערת תיקון למאמר משבוע שעבר - "יֶרַח טֵבֵת מְאֹד לָקִיתִי בּוֹ": עשרה בטבת לאור הפיוט אֶזְכְּרָה מָצוֹק
כתבה אליי פרופ’ שולמית אליצור:
ראיתי שהזכרת את ספרי ‘למה צמנו’ – יישר כוחך. אבל אילו עיינת בנוסח הפיוט כפי שהדפסתיו שם מקטעי גניזה, היית מגלה שכבר בתחילתו הפייטן אומר ‘בארבע מכות’ ולא ‘בשלוש מכות’, והכול אתי שפיר (וגם בנוסח שבסידורי אשכנז נותר שריד לחשבון זה, בשורה ‘פצתי על ארבעתן לו חץ בלבי יריתי). כמו כן, הוא מדבר בפירוש על שלושה ימי תענית רצופים, משמונה בטבת ועד עשרה בטבת, ולא ש’כולם התנקזו ליום אחד’ כדבריך.
