האדמו”ר הצייר: בעקבות דמותו המופלאה של ר’ אברהם יעקב שפירא

ש. שלום, “בדרכי ציון”, תיו שין גימל, א (תש”ד), עמ’ 27.

על יחסו של ר’ חיים מאיר יחיאל שפירא למפעל הציוני העיד בנו, ר’ אברהם יעקב:

“ומה יהיה כשיעלה להם, לאותם העומדים רחוק מהיהדות הצרופה, להתישב בארץ ישראל ולגאול את אדמתה בלי שום סעד ועזרה מקהל החסידים יראי ה’, האם לא יכאב אז הלב כי לאשמתנו יחוּלל כל הקדוש לנו, רק משפני שאנחנו התרחקנו מהם ומהרעיון הקדוש של ישוב ארץ ישראל ושיבת בנים לגבולם? האם לא מוטלת עלינו חובה קדושה להשפיע עליהם ולעזור בכל מאמצינו שהרעיון הנשגב הזה יתנהל על טהרת הקודש כרצוננו, ואז בעזהשי”ת [=בעזרת ה’ יתברך] תוכתר שאיפתנו בהצלחה?” (ר’ אברהם יעקב שפירא, “מזכרונותי על חיבת ציון וציונות ובית רוז’ין”, ההד, 31.5.1946).

בשנת 1922 עלה ר’ חיים מאיר יחיאל שפירא עם בני ביתו לירושלים, והקים בה את חברת ‘בוני הארץ בגופם’ לעידוד המלאכה, אלא שפעילותו נגדעה עם מותו הפתאומי כעבור כשנתיים. בנו, ר’ אברהם יעקב, שהיה נלהב לא פחות מאביו מרעיון התחייה הלאומית, ובינתיים ייסד עם קבוצת חלוצים את כפר חסידים שבעמק זבולון, נקרא לתפוס את כס האדמו”רות. לפיכך הוא נאלץ לשוב לירושלים, התיישב ב’גאולה’ ועסק בלימוד תורה ובהוראתה. מקצת מתורתו הדפיס בספרו ‘נתיבות שלום’ על התורה. את בית הכנסת שייסד בשכונת גאולה הוא קרא ‘אור חיים’, על שם אביו.

“האם אתה זוכר את האדמו”ר מדרוהוביץ’?” שאלתי את רעי, הסופר חיים באר, יליד שכונת גאולה.

“בוודאי, איזו שאלה”, התלהב באר, “אשתו הרבנית הייתה מן הלקוחות הקבועים במכולת של הוריי”.

“ומדוע יש מעטים ששמעו את שמה של חסידות דרוהוביץ’?” הקשיתי.

“זה מפני שלא היו לו חסידים”, ענה באר, “צריך לזכור שאחרי השואה חסידים איבדו אדמו”רים, שושלות שלמות נמחקו. גור לא הייתה פעם כל כך גדולה וחזקה, וגם לא בעלז. באו אנשים כריזמטיים, ובאו רבים שאיבדו את הרעבעס שלהם, והם הצטרפו לחצרות שלהם. האדמו”ר מדרוהוביץ’ לא היה כזה. הוא היה עדין נפש, הוא בכלל רצה להיות קבלן ולא אדמו”ר. ידעת שהוא היה צייר?”

“אדמו”ר צייר??”

“אדמו”ר צייר!”, התענג חיים באר על הזיכרונות, “אני זוכר אותו יושב ומצייר את נופי ירושלים ברחוב קינג ג’ורג’, ליד רחוב המעלות. משם ראו את הר הצופים”.

ולאחר שהייה קצרה הוסיף: “ואת ספרי החדש ‘צֵל ידו’ לא קראת”.

“המממ… הוא חדש…”, גימגמתי.

“כי אם היית קורא, היית רואה שסיפרתי שם עליו”.

בפעם הבאה שביקרתי בספרייה, חיפשתי את המדף הנכון ודפדפתי ב’צל ידו’ של חיים באר. בעמ’ 44 מצאתי:

“באותם ימים שקדמו למותו החטוף הייתי אורח רצוי בביתו של האדמו”ר, שאשתו הרבנית הייתה לקוחה קבועה בסניף תנובה של הוריי. בכל פעם שהבאתי אל ביתם את סלי המצרכים שקנתה אצלנו הוא שפתח בפניי את הדלת. תמיד האיר לי פנים, הזמין אותי להיכנס, שוחח איתי על לימודיי ואחר כל הראה לי את ציוריו. פעם אחת, בעת רצון, אף העלה אותי אל גג ביתו כדי שאראה אותו עובד על ציור שמן של הר הבית הנגלה מבין וילונות של בנייני אבן וכתמי עצים, והוא כעולה מתוך ערפילי טוהר”.

בין ציוריו של האדמו”ר נמצא גם דיוקן עצמי: