על העיר עפות יונים: הקולומבריום בירושלים

בירושלים ובסביבותיה נמצאו מתקני קוֹלוּמְבַּרְיוּם – גומחות קטנות בקיר זו לצד זו, בתוך מערות חצובות או מבני אבן. ריכוז גבוה במיוחד של מתקנים כאלה נמצא בשפלת יהודה, והוא מוסבר בסלע הקירטון הרך והנוח לחציבה. הדעה הרווחת היא שהמתקנים הללו היו שובכים לגידול יונים (Columba – יונה בלטינית), והגומחות שימשו לקינון ולהטלת ביצים, אך יש גם דעה שהגומחות שימשו לשמירת אפר גופות. במקרים רבים התקשו החוקרים לתארך את הממצאים הללו בהיעדר נתונים, אך מקובלת ההנחה שזמנם הוא התקופה הרומית.

ריבוי הקולומבריה ברחבי ארץ יהודה מחייב את שאלת הצורך בגידול יונים רבות כל כך. היו חוקרים שהסבירו את הצורך בגידול יונים תעשייתי למאכל, למשלוח דואר או גם ללשלשת ששימשה לטיוב אדמות חקלאיות. הסברים אלה רלוונטיים לכל מקום ולאו דווקא לאזור יהודה והם עשויים אולי להניח את הדעת ביחס למתקנים שהיו פעילים בתקופה הרומית המאוחרת, כלומר לאחר חורבן הבית השני. אבל הקולומבריה שנמצאו בירושלים עצמה או סמוך אליה, ותוארכו לתקופה הרומית המוקדמת, כלומר לתקופת הבית השני, דורשים הסבר נוסף.

התורה מצווה את היולדת שאין ידה משגת להקריב כבש להקריב שני יונים, האחד כקרבן עולה (‘עולת העוף’) והשני כקרבן חטאת (‘חטאת העוף’).

“זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה” (ויקרא יב, ז-ח).

זוג העופות מכונה בהלכה ‘קן’, וגם זבים, מצורעים או גרים התחייבו בקרבן דומה. אירוע כה משמעותי בחיי היולדת ומשפחתה קיבל בוודאי ביטוי מרגש בעלייה לבית המקדש עם הקרבן המתחייב, והעדויות על עולי רגל רבים שרכשו יונים בירושלים עולות מן המקורות. במשנה סופר על רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין בסוף ימי הבית השני, שפעל להוזלת מחירי קרבנות העוף שכנראה היה להם ביקוש רב:

“מעשה שעמדו קנים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה [=לשון שבועה]! לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין […] ועמדו קנים בו ביום ברבעתיים” (משנה, כריתות א, ז).

הביקוש הרב משתמע גם מן התלמוד הירושלמי, שהעיד על שוק לממכר המוני של קרבנות עוף שהיה בהר הזיתים:

“שני ארזים היו בהר המשחה: בתחת אחד מהן היו מוכרין ארבע חנויות טהורות, והאחד היו מוציאין ממנו ארבעים סאה גוזלות בכל חודש וחודש, ומהן היו מספיקין קינים לכל ישראל” (ירושלמי, תענית ד, ה).

על פי הברית החדשה, דוכנים למכירת ‘קינים’ היו גם בהר הבית עצמו:

“וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ אֶל מִקְדַּשׁ הָאֱלֹהִים וַיְגָרֶשׁ מִשָּׁם אֵת כָּל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בַּמִּקְדָּשׁ וַיַּהֲפֹךְ אֶת שֻׁלְחֲנוֹת הַשֻּׁלְחָנִים וְאֶת מֹשְׁבוֹת מֹכְרֵי הַיּוֹנִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֵן כָּתוּב ‏כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא וְאַתֶּם שַׂמְתֶּם אֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים” (מתי כא,  13-12).

בחפירות הארכאולוגיות למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, שהתנהלו בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, נמצא כלי אבן, ובו חרותים המילה “קרבן” וציור של שתי יונים הפוכות.