גיליון 313, אב תשפ”ו
אלעזר משה סלוצקין נולד ברוסיה בשנת 1868 למשפחה חרדית. כשהיה בן 24 החליט לעלות לארץ ישראל. באותם ימים, בשנת 1892, פעלה ברוסיה תנועת חובבי ציון שהשפיעה על צעירים רבים, מהם שעלו עם גל ‘העלייה הראשונה’ והיו ממקימי המושבות הראשונות. דמעות של התרגשות ערפלו את עיניו כשראה באופק, מעל סיפון האונייה, את חופי הארץ, אבל כשהגיע לנמל יפו לא הרשו לו השוטרים העות’מאניים לרדת מן הסיפון. את הארץ המובטחת ראה ואליה לא בא.
מוכה אכזבה החליט סלוצקין שלרוסיה הוא אינו חוזר. בתום מסע טלטלות הגיע למלבורן, אוסטרליה, שם זיהה בחושיו החדים הזדמנות כלכלית בתעשיית הטקסטיל ופתח מפעל בגדים. ההצלחה האירה לו פנים והוא היה לאיש אמיד ובעל נכסים. עם השנים נולדו לו ולאשתו רוז שני בנים וחמש בנות. החיים הנוחים והמרופדים במלבורן לא כיבו את אהבתו וגעגועיו לארץ ישראל. להוריו, אריה ליב ופרומה גישה, שבינתיים עלו ארצה והתיישבו בשכונת נווה שלום שמצפון ליפו (טרם ‘הולדתה’ של תל אביב), שלח כספי תמיכה וסייע למוסדות ולנזקקים ביפו ובירושלים.
ב-1908, בעת שביקר בארץ עם בני משפחתו, רכש חלקות אדמה במושבה רחובות, על אחת מהן בנה לעצמו בית מידות מפואר (ברחוב מנוחה ונחלה 58). משפחת סלוצקין התגוררה לסירוגין ברחובות ובמלבורן. לאורך כל השנים הללו, המשיך אלעזר משה להקפיד על אורח חיים מסורתי אדוק ו’החמיר’ במיוחד במצוות הצדקה.
אלעזר משה סלוצקין | תצלום: ויקיפדיה.
בשנת 1910 החליט סלוצקין לייסד בירושלים מפעל לרִקְמה ולתפירת כותנות, עבור המפעל שלו במלבורן. הוא ראה בכך את תרומתו לחיזוק שכונת גבעת שאול, שבאותה שנה ממש החלה להיבנות, ולכלכלת היישוב היהודי בירושלים. המפעל הוקם בראש הגבעה, בתווך שבין השכונות גבעת שאול וקריית משה, ואת ניהולו הפקיד בידיו של אח-גיסו שמואל קוק. שמואל קוק היה אחיו של שאול חנא קוק, שנישא ללאה – אחותו של אלעזר משה סלוצקין. לשניים הללו היה עוד אח, מפורסם מעט יותר – הרב אברהם יצחק הכהן קוק. מפעל הטקסטיל עורר תקוות רבות לשיפור מצבה ותדמיתה הכלכלית של השכונה:
“גבעת שאול היא היא המושבה המתאימה ומוכשרת לנטיעת גנים וירקות ולהובילם העירה, ועוד מעלה יתירה יש לה שהיא עומדת על הר גבוה במקום אויר צח ומבריא, כפי שכבר העידו רופאי עירנו, ולה היכולת גם להתפתח, כי בכלל הנה כל סביבת גבעת שאול היא הרים יפים ונחמדים עד למאֹד ומלאים כל טוב הארץ, ונצרכות רק ידים חרוצות שיעבדום ולשדד את אדמתם. וכבר יש בגבעת שאול בנין מפואר לבית הכנסת, וגם בית חרושת גדול של הגביר ה’ סלוצקין, שבו יוכלו להרויח כמה צעירים את לחמם בכבוד, ועוד ידו נטויה להרחיב את בית החרושת הזה ולשכללו, ועתיד מזהיר נשקף להמושבה גבעת שאול. אבל דא עקא, שכל תושבי המושבה הזאת הם אנשים בלתי אמידים וכל אחד רובץ תחת משא של הלואה בריבית, אשא היא להם למשא כבד מנשוא ובעבור זאת כבר נוטשו רבים מהם מעל אדמתם” (פ’ רובאוויטש, “לתקנתה של ירושלם: גבעת שאול”, בתוך: ב’ קלוגר, ירושלים שכונות סביב לה, ירושלים תשל”ט, עמ’ 184).
“וכבר יש בגבעת שאול בנין מפואר לבית הכנסת” – זהו כנראה בית הכנסת ‘הפרושים’ בגבעת שאול, ברחוב רב עמרם גאון 14. הבניין המקורי, שנבנה ביוזמת שמואל ויינברג בשנת 1912, שוּקם ושוּמר ופעיל עד ימינו | 2026.
בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914) וסלוצקין – בעל הנתינות הזרה – גורש שוב בידי העות’מאנים, והפעם לאלכסנדריה שבמצרים. סלוצקין לא בזבז זמן, את שהותו שם הוא ניצל להקמת מפעל טקסטיל נוסף.
בעת היותו של סלוצקין במצרים עברה שם יחידה של חיל הרפואה האוסטרלי, שסופחה למטה הכללי של כוחות אנזא”ק – אוסטרלים וניו-זילנדים שלחמו לצד הבריטים (Australian and New Zealand Army Corps ). אחד החיילים ביחידה היה צעיר יהודי – קורפורל (רב”ט) לואי סָאלֶק. בגלויה ששמורה בארכיון מוזאון מגדל דוד בירושלים מספר סאלק שהקהילה המקומית התעניינה במסעו הקרוב לארץ ישראל וביקשה להפקיד בידיו דגל כחול-לבן. סאלק נענה בשמחה. הדגל הוכן במפעל הטקסטיל של סלוצקין, לפי בקשתו כמובן.
דרכיהם של סאלק וסלוצקין נפרדו. משפחת סלוצקין מצאה את דרכה בחזרה למלבורן, אבל לבו של אלעזר משה לא עזב את ארץ ישראל. ב-14 בנובמבר 1917 כבשו לוחמי אנזא”ק – בפיקודו של קולונל הנרי שובל – את רחובות, והתקבלו בחום ובאהדה בידי תושביה המקומיים. שובל חזר לאחר מכן לאוסטרליה, ופגש שם את סלוצקין. סולצקין תקע בידו את מפתחות ביתו ברחובות והזמין אותו להתגורר בו. כך הפך בית סלוצקין ברחובות למפקדה של חיילי אנזא”ק במשך כחצי שנה, עד עזיבתם בסוף אפריל 1918.
ומה עם סאלק? עם חבריו ליחידת הפרשים של הדיוויזיה האוסטרלית השנייה מצא עצמו סאלק נוכח ברגע ההיסטורי והדרמתי של כניסת הגנרל אלנבי בשער יפו. לפתע פתאום הבזיק בראשו זיכרון הדגל המקופל בתרמיל שעל גבו. בלי לחשוב פעמיים רץ אל תוך המצודה, טיפס במהירות אל ראש מגדל דוד ותלה את הדגל. זמן קצר אחר כך דרשו מפקדיו להסיר את הדגל, והוא נענה בעל כורחו.
גנרל אלנבי נכנס לעיר העתיקה ברגליו. שער יפו, 11 בדצמבר 1917 | ארכיון ספריית הקונגרס האמריקני.
לואי סאלק עצמו חזר לאוסטרליה לאחר המלחמה, ושקע בשגרת חייו. הוא לא טרח לספר את הסיפור, וייתכן שהיה נשכח לחלוטין אלמלא דיווח המגזין האמריקני טיים לייף אינטרנשיונל על שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים (1967), וקבע כי לראשונה מאז חורבן הבית השני הונף דגל ציון בירושלים. סאלק קרא את הידיעה ושלח מכתב זועם לעורך המגזין, בו הוא כתב:
“כותב שורות אלה שירת בכוחות אנזא”ק שנכנסו לירושלים עם גנרל אלנבי ב־1917. כשביקרתי בבית כנסת קטן בקהיר ניתן לי דגל קטן, כחול לבן ובמרכזו מגן דוד, כדי לקחתו לירושלים. מיד בכניסתנו לירושלים עם כוחות השחרור, כותב שורות אלה טיפס על מגדל דוד והניף את הדגל, להתרגשותם הרבה ולשמחתם של התושבים היהודים. עם זאת, בגלל המצב הפוליטי הפרו־ערבי ששרר באותו הזמן, ניתנה הפקודה הרשמית להסירו, ואחרי 15 עד 20 דקות הפקודה מולאה. הדגל הזה נמצא עדיין ברשותי, וכך אני חייב לתקן לכם טעות של 1,850 שנה“ (מ’ טוכפלד, “סיפורו של החייל שתלה דגל ישראלי בירושלים מעל לאפם של הבריטים”, מקור ראשון, 5.2.2018).
הבריטים כבשו אפוא את ירושלים, ודגל הלאום הראשון שהונף מעל חומות העיר העתיקה אולי נחבא עדיין במגירה נשכחת בבית משפחת סאלק באוסטרליה.
מפעל הטקסטיל של סלוצקין בגבעת שאול המשיך להתקיים עד שנסגר בשנות ה-30 של המאה ה-20. סלוצקין עצמו נפטר ב-29 בספטמבר 1945 ונטמן בהר הזיתים. רוז רעייתו נפטרה שבועיים אחריו ונקברה לצדו.
המבנה ההיסטורי של מפעל הטקסטיל הירושלמי נהרס ונשכח מן הזיכרון. תחתיו נבנה ב-1967 מגדל מים. במשך השנים התייתר מגדל המים, נעזב והפך למפגע סביבתי, עד ששוקם ב-2015 ובקומתו הראשונה הוקם בית כנסת, בראשותו של הרב פרופ’ יגאל שפרן.
מגדל המים בקריית משה, 2016 | צילום: אפי ברק, ויקיפדיה.
