מתעניינים בסיור? צרו קשר

מתי פסקו אוּרִים ותוּמִים?

“וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת… וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ. וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן, טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם, פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ, לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה’ תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (שמות כח, ב-ל).

זהו האזכור הראשון בתורה לאורים ולתומים, ומשמע שהונחו בחושן המשפט שלבש הכהן הגדול על חזהו. בספר במדבר התבאר שהם שימשו לשאול את פי ה’: “וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה’, עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה” (במדבר כז, כא). ואכן, בספרי הנביאים נזכרו אירועים שונים שנעשה בהם שימוש.

הכהן הגדול שואל באורים ובתומים. באדיבות מכון המקדש

 

מה היו האורים והתומים וכיצד שאלו בהם? סתמו המקראות ולא פירשו, אבל חז”ל ביארו שהמסרים הועברו באמצעות אותיות שמות השבטים החקוקים על אבני החושן. יש שאמרו שהאותיות הנבחרות בהקו באור ובלטו ממקומן, ויש שאמרו שהאותיות הנבחרות השמיעו קול (בבלי, יומא עג ע”ב; ירושלמי, יומא ג, ז), ובעקבות חז”ל רבו הפרשנים שביקשו לתאר את הפלא. אחד מהם היה רמב”ם:

“וכיצד שואלין? עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו, פניו לאחרי הכהן, ואומר השואל: ‘אעלה או לא אעלה’? ואינו שואל בקול רם לא מהרהר בלבו, אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו. ומיד רוח הקודש לובש את הכהן, ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה ‘עלה’ או ‘לא תעלה’ באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו. והכהן משיבו ואומר לו ‘עלה’ או ‘לא תעלה'” (רמב”ם, הלכות כלי המקדש י, יא).

השימוש באורים ובתומים היה נס, ואחד מביטויי גילוי השכינה במשכן ובמקדש. בהתאם לכך, על דרך השלילה, עצירת השימוש באורים ובתומים היא ביטוי להסתלקות השכינה. מתי זה קרה? למדנו במשנה שאבדן האורים והתומים התרחש במקביל לאבדן הנבואה:

“משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים” (משנה, סוטה ט, יב).

בגמרא מוסבר, שהשימוש באורים ובתומים הוא אחד ההבדלים בין תקופת הבית הראשון, שבו שרתה השכינה, לתקופת הבית השני, שבו היא הסתלקה. ההסבר מבוסס על דרשת פסוק מראשית ימי הבית השני – מספר חגי – בו נכתבה המילה “וְאֶכָּבְדָה” בכתיב חסר:

“והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָ (חגי א, ח), וקרינן וְאֶכָּבְדָה. מאי שנא דמחוסר [האות] ה”א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: [1] ארון, וכפורת, וכרובים; [2] אש; [3] ושכינה; [4] ורוח הקודש; [5] ואורים ותומים” (בבלי, יומא כא ע”ב).

נראה אפוא ש’קו השבר’ של אבדן השכינה הוא חורבן הבית הראשון (גם: בבלי, בבא בתרא יב ע”א). אבדן השכינה הוא ביטוי לפער הרוחני בין שתי התקופות, וזהו ההסבר להשבתת האורים והתומים בתקופת הבית השני.

כך פירש רש”י:

אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים – הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו” (רש”י, שמות כח, ל).

וכך ביאר רמב”ם:

“עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמונה בגדים, ואף על פי שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן? מפני שלא היתה שם רוח הקודש, וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו” (רמב”ם, הלכות כלי המקדש י, י).

לפי הסברים אלה, כוהני תקופת הבית השני לבשו את האורים והתומים משום שהתורה ציוותה זאת, אבל כבר לא היה בהם ערך מעשי. השכינה כבר לא שרתה ביניהם בתקופה זו ולפיכך לא שאלו בהם עוד.

אף על פי כן, נראה כי בפועל לא הייתה ההידרדרות הרוחנית הזו חדה אלא הדרגתית, ולכן השכינה לא הסתלקה בפתאומיות עם חורבן הבית הראשון, וגילוייה נמשכו גם בראשית ימי הבית השני (בבלי, יומא ט ע”ב). ואכן, אנו מכירים את חגי, זכריה ומלאכי – נביאים שהתנבאו עוד בראשית ימי הבית השני, ואנו גם מוצאים את השימוש באורים ובתומים בימי שיבת ציון, בשעה שנדרש אימות לכתבי הייחוסין של הכוהנים:

“וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים” (עזרא ב, סג).

מעניין, בהקשר לכך, לעיין בעדותו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי שחי במאה ה-1 לספה”נ, בימי חורבן הבית השני:

“כי מהאבנים, שאמרתי קודם לכן, שהיה הכהן הגדול נושא על כתפיו, הללו היו אבני שוהם, ולמותר הוא לדעתי לציין את טבען, מאחר שידועות הן לכל, היתה האחת מאירה כל פעם שהיה אלהים מזדמן לעבודת הקודש, זו שהיתה רכוסה על הכתף הימנית, והיה ברק שלא היה מצוי בה קודם, (מפציע) ויצא ממנה ונראה לאנשים במרחק רב מאוד… אמנם מאתים שנה לפני שחיברתי את החיבור הזה פסקו החושן ואבני השוהם להאיר, משום שכעס אלהים על עבירת החוקים” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ג, 218-215).

לדבריו, השימוש באורים ובתומים פסק כמאתיים שנה קודם לזמנו, דהיינו במאה ה-2 לפסה”נ, אולי בתקופת בית חשמונאי. איננו יודעים לעקוב אחר השלבים של הסתלקות השכינה בימי הבית השני, אבל אפשר לקבוע כי לא נמצאה נבואה או כל גילוי אחר שלה לאחר התקופה הפרסית, במאה ה-4 לפסה”נ (סדר עולם רבה, ל). לכן, נראה כי יוסף הגזים או ניזון ממקורות שהטעו אותו. על כל פנים, נוכל ללמוד מדבריו שלפחות בראשית תקופת הבית השני עוד שאלו כוהנים באורים ובתומים, ועם הנסיגה הרוחנית הכללית בהמשך תקופה זו נעלמו היודעים לשאול בהם, ועמם נעלמו גם אחרוני הנביאים.

 

9.2021

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ? מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי וכל העדכונים ישלחו אליכן למייל

דילוג לתוכן