מתעניינים בסיור? צרו קשר

מערת צדקיהו: מסתורין במעמקי האדמה – פרק ב’

בפרק הקודם תיארנו את מערת צדקיהו הסמוכה לשער שכם, ועסקנו במסורת הקושרת אותה עם צדקיהו, ממלכי יהודה בדור חורבן הבית הראשון.

חוקרים רבים ביקשו לגלות את צפונותיה של מערת צדקיהו. על עובדה אחת אין ויכוח: זוהי מערה שנחצבה בידי אדם. הראייה לכך היא פסי הסיתות לאורך כל קירות המערה. גם עמודי הענק לאורכה נשארו כך במתכוון, כדי לתמוך בתקרת המערה. האבן שנחצבה מכאן היא מן הסוג המכונה בערבית מֶלְכֶה, שכשמה כן היא – ראויה לשימושים מלכותיים. זו אבן המורכבת מגיר סמיך דק וגבישי, הנוחה מאוד לחציבה, נקייה מפסים ומכתמים, ובעלת גוון אפרפר-בהיר הדומה לשיש איטלקי. המבנים המרשימים ביותר בירושלים, כמו הכותל המערבי, נבנו מן המֶלְכֶה.

סימני חציבה במערת צדקיהו (צילום: דרור פייטלסון, אתר פיקיוויקי).

 

מהו זמנה של מחצבת הענק? נקודת המוצא של הדיון היא שחציבה באבן אינה ניתנת לתיארוך ארכאולוגי. המחקר יכול להתבסס על כלים, חפצים או ‘מזכרות’ שהושארו במקום. המחקר יכול גם להתאים את סוג האבן במחצבה לסוג אבני הבנייה במבנים מתוארכים סמוכים, אבל הוא אינו יכול לתארך את החציבה עצמה.

המחצבה המרשימה הציתה את סקרנותם של ראשוני החוקרים בירושלים, ובהם צ’ארלס וורן, קצין בחיל ההנדסה הבריטי שהגיע לירושלים בשנת 1867, פעל מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F.) והיה מחלוצי המחקר הארכאולוגי. הוא הציע לזהות במערה את המחצבות שמהם הפיק שלמה המלך את ‘אבני הגזית’ לבניית בית המקדש הראשון:

“וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל, וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר… וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית” (מלכים א ה, כט-לא).

הצעה זו לא של וורן הייתה ‘תמימה’ כלל וכלל. וורן היה חבר במסדר ‘הבונים החופשיים’, ארגון מסתורי בינלאומי ובין-דתי הדוגל בערכי השוויון והחרות, כשהבנייה משמשת ערך יסודי המגלם מוסריות. חברי המסדר ראו בשלמה את גדול הבנאים והוא נחשב לפטרונם. הם אימצו את מערת צדקיהו כ’מחצבת שלמה המלך’, ונהגו לערוך בה את טקסיהם הסודיים – הראשון שבהם נערך לאור נרות ב-13.5.1868.

שארל קלרמון-גנו, ארכאולוג צרפתי שחקר את ירושלים ברבע האחרון של המאה ה-19 מטעם ה-P.E.F., גילה בתקרת האולם הצפוני-מזרחי (לא הרחק משמאל לפתח הכניסה בימינו), דמות מסתורית חקוקה בסלע. הייתה זו דמותו של בעל חיים אגדי בעל ארבע רגליים, כנפיים וזנב מקופל. לראשה של הדמות, שנמצאה בתנוחת זינוק, יש כובע מחודד, וקלרמון-גאנו סבר שראשה הוא ראש אדם מזוקן. הוא השווה את הדמות לדמויות באמנות האשורית המקבילה לתקופת הבית הראשון, ושיער שהאמן התכוון לחרוט דמות של כְּרוּב, אולי לצרכי המקדש. ממצא זה נעקר מן הסלע ומוצג כיום ב’בריטיש מוזאום’ בלונדון. ממצא זה הספיק ל’בונים החופשיים’ כדי לאמת את ייחוס המחצבה לימי שלמה המלך.

הכרוב המכונף ממערת צדקיהו (מתוך: מ’ בן דב, מערת צדקיהו, עמ’ 14).

 

יש הסבורים שמכאן נלקחו גם אבני בית המקדש השני, ואפשר שזו המערה שהייתה מוכרת באותה תקופה בשם ‘מערות המלכים’ (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ה ד, א). בשנת 1924 נחקרה המערה בידי סרן מונקטון מן הצבא הבריטי. על אחד מקירות המערה הוא מצא גילוף של ראש אדם מוקף בעיגול. מונקטון הציע לתארך את הממצא לתקופה הרומית-ביזנטית, ואפשר שזו עדות לשימוש במערה גם בתקופה זו. גם ממצא זה נעקר ממקומו, והוא שמור כיום במוזאון רוקפלר, לא הרחק ממערת צדקיהו. למעשה, מעבר לכך אין בידינו ידיעות נוספות על שימוש במערה לצרכי חציבה עד המאה ה-20.

בשלהי התקופה העות’מאנית, בשנת 1907, נבנה מעל שער יפו מגדל שעון לכבודו של הסולטן אבדילהמיט ה-2. הבנאים סברו שמגדל לכבודו של הסולטן הנערץ ראוי לאבנים המלכותיות ביותר, ולכן חצבו אותן במערת צדקיהו. מגדל השעון המהודר חתך את קו הרקיע של ירושלים, אבל הבריטים, שסילקו את העות’מאנים מארץ ישראל שנים ספורות אחר כך, לא כל כך אהבו את המזכרת מן השלטון הקודם ולכן הם פירקו אותו בשנת 1922.

מגדל השעון העות’מאני מעל שער יפו, 1910.

 

השימוש האחרון באבני המערה היה, כפי הנראה, בתקופת המנדט הבריטי. ברוך קטינקא – הקבלן היהודי שבנה את בניין ימק”א במרכז העיר החדשה, וחבר ‘הבונים החופשיים’ בזכות עצמו – העיד שהשתמש באבני מערת צדקיהו לבניית אחד מחדרי המגדל בבניין:

“הצעתי לאדמסון שיבקש ממחלקת העתיקות רשות לקחת לצורך זה אבנים ממחצבות שלמה המלך (מערת צדקיהו), שלפי המסורה השתמש בהן לבנין המקדש. לא היה קץ לשמחתו של אדמסון כשהשיג את הרשיון הנדרש, ויחד חיפשנו במערה ואף מצאנו אבנים גדולות ועתיקות, חצובות ומוכנות, שהורשינו להוציאן ולהשתמש בהן” (ב’ קטינקא, מאז ועד הנה, ירושלים 1964, עמ’ 266).

“הרשיון הנדרש” אכן ניתן, והנה הוא לפניכם:

יש לציין, שהן על פי עדותו של קטינקא והן על פי המסמך, האבנים לבניין ימק”א לא נחצבו במערה, אלא נמצאו פזורות בתוכה והוצאו ממנה כשהן חצובות. כיום, כמעט מאה שנים אחר כך, כבר אי אפשר להוציא אבנים ממערת צדקיהו, אבל אפשר בהחלט לבקר בה ולהתפעל מייחודיותה.

 

תודה רבה למורת הדרך המופלאה תמר הירדני על העזרה בהכנת הניוזלטר, ובאיתור המסמך הבריטי.

 

פינת הריקושט: על הפרק הראשון של ‘מערת צדקיהו’ קיבלתי כמה וכמה תגובות. אשתף כאן אחת מהן, מאת ידידי ד”ר אלדד ברין, חוקר ירושלים בעת החדשה ומורה הדרך:

“יפה כתבת, אבל הרשה לי תוספת אחת, ותיקון אחד (די משמעותי): הבריטים ייעדו למערה תפקיד חשוב של מקלט עבור תושבי העיר העתיקה במקרה של הפצצה אווירית במלחה”ע השנייה. חיילים בריטים שמרו על מצבורי מזון ותרופות שאוחסנו בה, ואת שמותיהם שחרטו על הקירות ניתן לראות עד היום. והתיקון: בתקופת שלטון ירדן המערה דווקא כן הייתה פתוחה. יש יסוד להניח שהיא המשיכה ושימשה אז להתכנסויות של הבונים החופשיים (וייתכן והמלך חוסיין בעצמו נכח בהן), ובמפלס התחתון שלה הוטמנה אשפה. אני בעצמי מצאתי שם בזמנו לוחית זיהוי חלודה ומתפוררת של רכב מאותם הימים.”

 

1.2022

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן