גיליון 316, אלול תשפ”ו
בלב העיר נחבאת אחת השכונות המרכיבות יחדיו את פסיפס השכונות הזעירות של ‘הנחלאות’ – זיכרון טוביה. השכונה משתרעת לאורכו של הרחוב הרחב והקצר הנושא את שמה.
רחוב זיכרון טוביה, 2008 | צילום: Deror Avi, ויקיפדיה.
השכונה נוסדה בשנת 1891, בעיצומה של תקופת התנופה בבניית השכונות בעיר החדשה. האדמות, שהיו בבעלות חקלאי הכפר הערבי ליפתא, כמעט נמכרו לכנסייה קתולית, שתכננה להקים במקום כנסייה ומנזר, אבל היזמים היהודים הקדימו וגאלו אותן.
קטע מתצלום קושאן עות’מאני, מיום 23.4.1899. במסמך מאשר נטע המבורגר את שותפותם של משה קנטרוביץ ויוסף ריבלין, בבעלות על אדמות שכונת זיכרון טוביה. הקושאן כתוב בתורכית ובערבית ואליו צורף “נסח רישום מפנקס הקרקעות”, שהוא תרגום לעברית של הקושאן המצולם. המסמך שמור בספרייה הלאומית בירושלים.
היזמים היו שלושה יהודים – משה קנטרוביץ, גואל אדמות ירושלים שרכש את הקרקע; נטע צבי המבורגר, בנקאי ירושלמי שמימן את הקנייה; ויוסף ריבלין, שתרם ליוזמה את הניסיון ואת הארגון. ריבלין – ‘ר’ יושעה שטעטעלמאכער’ (‘בונה השכונות’) היה בן למשפחה מיוחסת מחוג תלמידי הגר”א בירושלים, שהקדיש את חייו לבניין השכונות החדשות. הוא היה אחד משבעת ראשוני שכונת נחלת שבעה (1869).
“עדיין זוכרים זקני ירושלים את ר’ יושי ריבלין. עשרים וחמש שנים היה סופר ונאמן, ביום היה יגע עם העניים ובלילה היה יגע על התורה, וכל ימיו לא ראה טובה והטה שכמו לסבול צרות ויסורים בלב טוב וברוח נמוכה. וכל הממון שבא לירושלים נתחלק על ידו, והוא לא אכל בשר ולא שתה יין אפילו בשבתות וימים טובים, אלא הסתפק בפת שחורה בקהוה [=בקפה] שחורה. וכשנפטר מן העולם לא הניח לאלמנתו ויתומיו אפילו מזון סעודה אחת, אבל הניח אחריו אחת עשרה שכונות שהוסיף על ירושלים” (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 231).
יש אומרים, שהשכונה האחת-עשרה של ריבלין היא זיכרון טוביה, ושמה מרמז לכך: ט”ב = 11 בגימטרייה. ה’דרשה’ הזו מעט למדנית ונראית דחוקה, והיא אכן אינה מגלה את המקור האמיתי לשם השכונה. אבל היא משקפת שאלה שהציקה לירושלמים ותיקים: מיהו אותו טוביה שהשכונה נקראה על שמו?
רחוב זיכרון טוביה פינת הכרמל, 1950 | צילום: ורנר בראון, אוסף יד יצחק בן צבי.
אגדה אחרת מנסה גם היא להתמודד עם ה’אתגר’. היא מספרת על ד”ר טוביה מיכלסון, שהיה רופאו הפרטי של אציל רוסי עשיר. אותו גוי הוקיר והעריך את מנדלסון, עד כדי כך שהוריש לו סכום נכבד מצוואתו. מנדלסון, שהיה חסוך בנים, החליט להקדיש את הונו לטובת הציבור. החולייה החסרה בין החלטה זו לבין בניין שכונה בירושלים הייתה יוסף ריבלין. אבל נראה כי גם אגדה זו אינה אלא אגדה. שכונת זיכרון טוביה לא יועדה מלכתחילה לנזקקים, אלא תוכננה כפרויקט מסחרי עם כוונות רווח, וממילא גם לא מצאנו לד”ר מנדלסון ולפועלו אחיזה במקורות ההיסטוריים. אם כן, מיהו אותו טוביה?
התשובה לשאלה מופיעה בכתב ההצהרה של מייסדי השכונה, שם נקבע ששמה של השכונה נגזר מן הפסוק: “זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ” (תהילים קמה, ז). טוביה, אם כן, לא היה רופא ולא בונה שכונות. הוא היה… פסוק. מאחורי שם השכונה מסתתרת אפוא תפילת הודיה לקב”ה על חסדיו.
כך או כך, השכונה התפתחה היטב בשנותיה הראשונות. היא נוהלה בידי ועד שדאג לגביית הכספים ולניהולם, להתקנת צורכי הציבור כמו בורות מים ורחובות, ולתכנון הבנייה. בניגוד לשכונות אחרות, שתושביהן נבחרו לפי מפתח עדתי, בשכונת זיכרון טוביה התיישבו עולים חדשים מארבע כנפות תבל – אשכנזים, פרסים, כורדים ואחרים. עד סוף המאה ה-19 כבר התגוררו בה 30 משפחות. במאה ה-20 הוסיפה להתפתח, והפכה לחלק מהמרקם האנושי והאורבני המגוון של גוש ‘הנחלאות’. כחלק מאותו גוש, הפכה גם היא לשכונת מצוקה, עד שהחלה בתהליכי שיקום בסוף המאה עד שהפכה לפנינת נדל”ן.
