מתעניינים בסיור? צרו קשר

מחיר העצמאות: המצב בירושלים בימים שלאחר ההכרזה על הקמת המדינה

ב־14 במאי 1948 – ה’ באייר תש”ח – השלימו הבריטים את פינוי כוחותיהם. בו ביום הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל.

ההתרגשות והשמחה על הגשמת חזון התקומה הלאומי פינו עד מהרה את מקומן להתמודדות בשדות הקרב. מיד למחרת פלשו צבאות חמש מדינות ערב למדינה הצעירה, והמערכה שינתה את פניה בִּן לילה: המלחמה בין כוחות ערביים מקומיים ובלתי סדירים (‘כנופיות’) לבין כוחות יהודיים סדירים למחצה (ה’הגנה’ והמחתרות), על תפיסת הארץ מידי השליטים הבריטים, הפכה למלחמה בין כוחות ערביים סדירים לבין צבא יהודי סדיר, הנלחם על עצמאותה של מדינת ישראל. בארץ כולה החמיר המצב במהירות: הירדנים הגיעו לנמל התעופה לוד, המצרים לאשדוד, הסורים לדגניה ולמשמר הירדן, הלבנונים למלכיה והעיראקים לראש העין. אבל בירושלים היה המצב קשה במיוחד: על העיר צרו שני צבאות – צבא מצרים שהגיח מדרום וצבא ירדן ממזרח. בירושלים החלה ‘תקופת הפגזים’, שגבתה כ-300 הרוגים.

“הרחובות היו ריקים. כל יציאה אל מחוץ לבית כרוכה היתה בסכנת נפשות מחמת ההפגזה המתמדת. שקט רב שרר בעיר בין התפוצצויות הפגזים ותשובות מרגמותינו, שלצערינו לא הגיעו לאוזנינו לעתים תכופות כל כך. קול יריות רובים שבר את השקט שבעיר הנצורה. בשעות היום היו השמים מלאים תמרות עשן מאש המדורות ששימשו לבישול בחצרות. בלילה היתה העיר חשוכה ועגומה” (דב יוסף, קריה נאמנה, ירושלים תש”כ, עמ’ 165).

בספרייה הלאומית שמור יומנו האישי של מנחם צבי קדרי, שהיה אז סטודנט בן 23 למקרא וללשון באוניברסיטה העברית. לימים היה קדרי פרופסור וחתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית. וכך סיפר:

“לבחורים במעון הסטודנטים שברחוב יפו הייתה כובסת פרטית, אישה כורדית שבאה תמיד לקחת את הכביסה וכעבור יומיים החזירה אותה נקייה ומסודרת יפה. (…) כל פעם שהיא שמעה על נפילת צעירים, לבה כאילו נפל בקרבה. אין לה ילדים, אבל כל צעירי ירושלים שלה הם, והיא מרגישה כאב וצער על אבידת כל אחד מהם… כששאלנו אותה: ‘מתי תביאי את הכביסה הנקייה’, היא ענתה, בהסבה את עינייה כלפי מעלה: ‘האפשר היום להגיד מתי אבוא? השם יודע אימתי אוכל לבוא’ (…) בפעם האחרונה, ימים ספורים לפני הפסקת האש, היא לקחה את הכביסה, אבל לא הביאה אותה עוד… פגז זדוני פגע בה… בעלה הביא את הלבנים הנקיים שלא זכו להחזרתם בידיה… הרבה היו חלליך ירושלים; כולם במילוי חובתם נפלו, מי בהגנה, מי בעבודה… הלוואי וכיפרו על חטאינו!” (יומן מנחם צבי קדרי, 15.6.1948, הספרייה הלאומית).

 

בתוך הרובע היהודי היה המצב חמור עוד יותר. תושבי הרובע ומגניו חשו היטב את ההתנגדות הערבית בעיר העתיקה, שהתפרצה בכל עוזה כעבור יומיים. בבוקר ה-16.5.1948 החלה מתקפה מאורגנת ונחושה של מאות מערביי ירושלים, בסיוע שכירי חרב ממדינות ערב, על כל עמדות הרובע.

“המברקים שהגיעו בשעות הבוקר מהרובע אל מטה המחוז תיאור מצב חמוּר: ‘שעה 10:55. הערבים מתפרצים מכל הכיוונים. סייעו במרגמות’ […] ‘שעה 11:25. מצבנו נואש. מתפרצים מכל הצדדים’. ולאחר שתי דקות נודע כי הערבים כבשו מספר עמדות […] ‘והערבים מבקשים תגבורת. מתכוננים להצית ולערוך טקס גדול’. ההתקפה על הרובע נמשכה ללא הפוגה. הערבים הגיעו לבית הסמוך לביה”ח משגב לדך. מפגיעות של פגזים פרצה שריפה ב’חורבה’. בבתי הכנסת ניסן בק ופורת יוסף התפתח קרב פנים אל פנים. קריאות לעזרה מהרובע תכפו מרגע לרגע, והתשובה היתה: ‘להשתדל להחזיק מעמד. אנו מטפלים בעזרה’ […] בשעה 16:05, ב-16 במאי, הודיע הרובע כי התחמושת אזלה […] לאחר 5 דקות הודיעו כי הערבים מפוצצים בית אחר בית ומתפרצים לבתים. ‘הערבים התפרצו. הודיעונו איך להכנע’. מדי עשר דקות נשלח מברק כמעט בנוסח אחיד: מדוע בוששת העזרה להגיע? בשעה 18:00 שודר לרובע: ‘להחזיק מעמד עוד שעה וחצי. אז תבוא העזרה’ […] ב-17 במאי נמסר מהעיר העתיקה, כי הערבים הודיעו שאם הרובע לא יכנע עד שעה 10:00 הם יחזרו על מעשה [הטבח ב]כפר עציון” (י’ שפירא, דוד שאלתיאל: ירושלים תש”ח, [תל אביב] 1981, עמ’ 171–172).

הכוחות היהודים שהופקדו על הגנת הרובע באותה עת מנו בסך הכל כ-80 חיילי חי”ש, יותר מ-25 חיילי אצ”ל ולח”י, וכ-50 אנשי שירותים, ובהם רופא ואחיות. במשך יומיים של לחימה עזה הצליחו הערבים להסיג את המגנים מקו העמדות, ולכבוש כשליש משטח הרובע. גם שער ציון והמעבר אליו נתפסו בידי האויב, ובכך נותק הרובע ממקורות האספקה שלו. בכל זאת, הצליחו הלוחמים למנוע מן הערבים מלהגיע לאוכלוסייה היהודית ולטבוח בה, ושילמו על כך מחיר כבד – 11 הרוגים ו-30 פצועים. אחד מן המפקדים סיכם כך את קרב הגבורה:

“מי שקבעו למעשה את כוח עמידתו של הרובע היו לוחמים ומפקדים שצמחו מדי יום בעמדות, ושבו וגילו בעצמם כוחות נפש, תושייה והעזה. הם שנשארו בעמדות המזדעזעות מהתפוצצות מטעני נפץ והשיבו אש, כאשר האוויר רועש ורועד סביבם. הם שחילצו והצילו את חבריהם שנקברו במפולת הקירות. הם שסחבו פצועים תחת אש, אל מחסה קרוב. הם שהגיחו מדי פעם, מתוך העשן והאבק, כדי להמטיר אש ולעצור גל התקפה ערבי […] מיטב תכונותיו של לוחם מלחמת הקוממיות נתגלו בהם בשעות האיומות ההן: עמידה עיקשת עד אין קץ, הקרבה עילאית, השלמה עם המוות תוך מאבק עז על החיים” (מ’ אביזוהר, מוריה בירושלים בתש”ח: גדוד החי”ש הראשון בקרבות ירושלים, תל אביב תשס”ב, עמ’ 130–131).

חיילי הלגיון הירדני ברובע היהודי. הבניין משמאל – ישיבת פורת יוסף (צילום: ג’ון פיליפס, לייף).

 

בליל ה-18–19 במאי פרצו חיילי הפלמ”ח לרובע היהודי דרך שער ציון. במקביל אליהם, באותו הלילה, פרצו כ-300 מחיילי הגדוד השישי של הלגיון הירדני לעיר העתיקה דרך שער האריות, כשהם מגובים בכ-300 מחבריהם, שהתמקמו בהר הזיתים ופתחו בהפגזה כבדה על הרובע היהודי. בתוך זמן קצר הם תפסו את מבואות שער ציון ושער יפו. הפורעים המקומיים הכפיפו עצמם למרותו של מפקד הלגיון, עבדאללה א-תל, ומעתה הוא זה שינהל את המערכה. במשך עשרת הימים הבאים התנהלה מלחמה עיקשת מבית לבית, מחדר לחדר ומקיר לקיר. הלגיון התקדם באיטיות כשהוא דוחק את תושבי הרובע ומגניו אל שטח מצומצם של כ-20 דונם בדרום הרובע היהודי – אזור בתי הכנסת הספרדיים ובתי מחסה, עד שלבסוף כפה עליהם כניעה, שבי וגרוש.

כשנזכרים במחיר של המתנה הגדולה שקיבלנו, והנס הגדול שקרה לנו, אנחנו מבינים עד כמה גדולה צריכה להיות התודה והשמחה על הזכות לחיות במדינת ישראל.

 

4.2021

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן