ד"ר איל דודסון

חיפוש
Close this search box.

מתעניינים בסיור? צרו קשר

מִסְרון מלפני 556 שנים: אדריאן פון-בובנברג מבקר בירושלים

בשנים האחרונות הולכות ומתפתחות טכנולוגיות של צילום מולטיספקטרלי, המסוגל לעבד אורכי גל שונים, גם כאלו שאינם נראים לעין. טכנולוגיות אלו נמצאו יעילות במגוון תחומים, ובהם חקלאות וצבא, וגם הארכאולוגים מוצאים בהן עניין רב. חוקרי מגילות מדבר יהודה הצליחו לפענח באמצעותן טקסטים דהויים ושחוקים, ומכאן לקחו אותה אל מרחבי מחקר חדשים.

לאחרונה פרסמו הארכאולוג מיכאל טשרנין והצלם שי הלוי מרשות העתיקות פרויקט ייחודי שביצעו במתחם קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה בהר ציון. באמצעות צילום מולטיספקטרלי הם תיעדו למעלה מ-40 כתובות גרפיטי שהשאירו עולי הרגל הנוצרים והמוסלמים בשפות שונות, לצד סמלי אבירים מימי הביניים. בין הכתובות הופתעו החוקרים לגלות כתובת פחם הנושאת את שמו המלא ואת סמל משפחתו של אדריאן פון-בובנברג (Adrian von-Bubenberg), משנת 1466.

כתובת הפחם הנושאת שמו של אדריאן פון-בובנברג (צילום: ג’ושוע פאודם, באדיבות רשות העתיקות).

 

אם אינכם מתרגשים מן התגלית הזו, זה רק משום שלא ביקרתם לאחרונה בבֶרְן שבשוויץ ולא התרשמתם מפסלו של האיש שמעטר את אחת מכיכרותיה המרכזיים. פון-בובנברג היה ראש עיריית ברן, איש צבא ומדינאי שוויצרי, ונחשב שם לגיבור לאומי נערץ עד היום. הוא נולד בשנת 1424 למשפחת אצולה מקומית, ורכש את תהילתו בשנת 1476, כאשר צבא הברית השוויצרית בהנהגתו הביס בקרב גורלי את צבאו של שארל ‘הנמהר’, דוכס בורגונדיה, שאיים על עצמאותה של שווייץ.

פסל אדריאן פון-בובנברג בברן, שוויץ (מקור: Mike Lehmann, ויקימדיה).

 

אבל מה לגיבור השוויצרי ולירושלים? הבה ננסה להעמיד את ביקורו של פון-בובנברג בקונטקסט ההיסטורי. בעת שביקר כאן הייתה הארץ תחת שלטון הממלוכים המוסלמים, ובהר ציון עמדו חורבותיהן של כנסיית ציון הביזנטית והצלבנית, שכללו בתוכן את קבר דוד ואת חדר הסעודה האחרונה.

מתחם הר ציון (מוקף בעיגול אדום) בעיניים נוצריות, בראשית המאה ה-14: מפת מרינוֹ סָנוּטוֹ.

 

לאחר שהוכתרו בידי האפיפיור כ’שומרי ארץ הקודש’ (מלטינית: Custodia Terrae Sanctae), רכשו נזירים פרנציסקנים את המתחם והקימו בו מנזר, בערך בשנת 1335. יהודי ירושלים נחרדו מן האפשרות שיודרו מקבר דוד ופתחו במאבק משפטי לבלימת הבעלות הנוצרית במקום. הם גם לא השלימו עם הנוכחות הנוצרית בשכונתם, שהייתה כנראה קרובה מאוד. כך ניתן להבין מדברי ר’ אשתורי הפרחי שביקר כאן בראשית המאה ה-14, בהתייחסו כנראה לקבר דוד:

והכל קורין לו היכל דוד. ולפניו לצפונו מערבו רחוב, אין ספק שהוא מציון, וזה קרוב מאֹד אל בית הכנסת שהיא היום שם ואל השכונה” (ר’ אשתורי הפרחי, כפתור ופרח [מהדורת א”מ לונץ], ירושלים תרנ”ט, עמ’ תקנט).

במהלך הסכסוך, שנפרס על פני עשרות שנים, סבלו היהודים והנוצרים בירושלים אלו מידיהם של אלו, ומהתנכלויות שונות מצד השלטונות ואנשי הדת המוסלמים, שאימצו גם הם את המסורות הדתיות של הר ציון. בתוך כך, תביעת היהודים לבעלות בקבר דוד עוררה זעם רב בעולם הנוצרי, ובשנת 1428 פרסם האפיפיור מרטינוס ה-5 בּוּלָה (צו) המטילה חרם על רבי חובלים שיסיעו יהודים באניותיהם לארץ ישראל (‘גזרת הים’). הפולמוס הוכרע באמצע המאה ה-15 בידי הסולטן הסולטאן הממלוכי אל-ט’אהר סיף אל-דין ג’קמק, שהחליט לסלק מן המתחם הן את היהודים והן את הנוצרים, ולהעבירו לידי המוסלמים. אירוע זה תועד בשנת 1483 בכתבי פֶליכְּס פָאבְּרי, אב המנזר הפרנציסקני:

“קבר דוד – זהו מקום קדוש מאוד הנערץ אצל כל הנוצרים, היהודים והסרצינים [=והמוסלמים] […] האחים [=הנזירים] של הר ציון מנו פעם מקום זה בין המקומות השייכים למנזרם, ואכן הוא חלק של כנסיית ציון [הביזנטית והצלבנית] […] היהודים הפצירו פעמים רבות בסולטאן לתת להם את המקום הזה, כדי שיוכלו לבנות בו בית תפילה […] משהוגד לו כי דויד ושאר מלכי ירושלים מזרעו  קבורים שם, אמר: גם אנו הסרצינים חושבים את דויד לקדוש, ממש כמו הנוצרים והיהודים, ואנו מאמינים בכתבי הקודש ממש כמותם. על כן לא היהודים ולא הנוצרים יהיו בעלי המקום הזה […] וכך אבדו להם לאחים שני המקומות הקדושים והיקרים האלה [קבר דוד בקומה התחתונה וחדר הסעודה האחרונה בקומה שמעליו], בגלל רצונם של היהודים להיות בעלי המקום התחתון ביותר […]” (מ’ איש שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, תל אביב 1965, עמ’ 247).

וכך, בשנת 1452 גורשו הנוצרים והיהודים מהמתחם, וחדרי קבר דוד והסעודה האחרונה הוסבו למסגדים. לטענת ההיסטוריון פרופ’ אלחנן ריינר, בעקבות האירוע הזה עזבו היהודים את אזור הר ציון ונדדו צפונה, וכך החל להיווצר ‘הרובע היהודי’ המוכר בימינו. הנוצרים, לעומת זאת, נדדו צפונה יותר, אל צפון הרובע הנוצרי, אל המתחם המוכר בימינו בשם טרה סנטה. במשך כמעט 500 השנים הבאות, עד 1948, לא הותרה כמעט דריסת כף רגל יהודית או נוצרית במקום.

ב-1461 הוציא אַלוֹנְסוֹ דה-אֶסְפינָה לאור את ספרו ‘מבצר האמונה’ (Fortalitium Fidei), אמנם ללא קשר ישיר להתרחשויות בירושלים, אבל יש להניח שלא במנותק מהן. דה-אספינה היה נזיר פרנציסקני, רקטור אוניברסיטת סָלָמָנְקָה, מטיף אנטישמי ידוע בזמנו ברחבי קסטיליה. בספרו הוא הרבה לתאר את היהודים כמרעילי בארות, מחללי לחם הקודש, רוצחי ילדים, שכל זמן שספרד לא תיפטר מהם היא לא תוכל להגשים את ייעודה להחזרתו של ישו. יתרה מכך, הוא טען בלהט שהיהודים האנוסים אינם נוצרים בתום לב, אלא יהודים נסתרים שמשפיעים על נוצרים להתגייר. הוא דחק במלך אנריקֶה ה-4 להקים אינקוויזיציה מיוחדת, שמטרתה להפריד אחת ולתמיד בין המָרָנוֹס – כך כונו בגנאי היהודים האנוסים – לבין הנוצרים האמתיים. המלך שוכנע, ולאחר שהרעיון אומץ בידי האפיפיור פיוּס ה-2 הוא אושר ב-1461. זו הייתה גזרה איומה על היהודים בספרד, והיא עומדת ברקע גירוש ספרד, שעתיד להתרחש בסוף אותה המאה.

כחמש שנים לאחר מכן מופיע האציל שהשוויצרי אדריאן פון-בובנברג בשערי ירושלים, וכנוצרי קתולי אדוק הוא מבקר גם במוקד הסכסוך – בקבר דוד ובחדר הסעודה האחרונה שבהר ציון. אולי חיכה לרגע ששומרי הווקף המוסלמי יסירו את עיניהם, אולי גם שיחד אותם, על כל פנים בשעת הכושר הוא הוציא מכיסו פיסת פחם ורשם את שמו על הקיר. הכתובת הלכה ודהתה ונשכחה מלב, עד שכעבור 556 שנים חזרו לכאן חוקרים ישראלים וחשפו אותה מחדש.

עבודת החוקרים בחדר הסעודה האחרונה בהר ציון (צילום: ג’ושוע פאודם, באדיבות רשות העתיקות).

 

11.2022

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן