מתעניינים בסיור? צרו קשר

לכל ילדה יש שם: על “בנות המרתפים הקטנות” של זלדה

זלדה הייתה משוררת בדור התקומה, מן הבולטות והמוכשרות במשוררות הישראליות. רוב ימיה חיה בירושלים, מאז עלייתה ארצה עם משפחתה בשנת 1925, כשהייתה בת 11, ולסירוגין עד יום מותה בשנת 1984. באורח חייה השתייכה זלדה לחברה החרדית, ושם משפחתה – שניאורסון – העיד על קרבתה המשפחתית לאדמו”רי חב”ד. האדמו”ר האחרון היה בן דודה. יצירתה הרוחנית שהתקבלה בקונצנזוס הלאומי, וקשרי הידידות הקרובים שניהלה עם משוררים ישראלים כמו יונה וולך וזרובבל גלעד, תייגו אותה גם בחברה החילונית. שיריה המופלאים של זלדה עטופים ביגון של כמיהה לאהבה וציפייה למוות, ובמידה רבה משקפים את הווייתה האישית. היא לא מצאה נחמה לפטירתם של בני משפחתה הקרובים, את אהוב ליבה מצאה בגיל מאוחר יחסית, כשהייתה בת 36, ולסוף לא זכתה בחייה בפרי בטן משלה.

זלדה בצעירותה.

 

מחקרים והגיגים רבים נכתבו על זלדה, ולא באתי להוסיף עליהם. אני מבקש רק להתבונן בחברה הירושלמית כפי שהשתקפה בכתביה, מן התקופה שבה הייתה מורה. התלמיד המפורסם ביותר שלה היה, כפי הנראה, הסופר עמוס עוז, שלמד בילדותו בבית הספר מולדת הילד בשכונת גאולה (ברחוב זכריה 5). הוא סיפר כמה שנא את בית הספר, וכמה אהב את ‘מורה-זלדה’. זלדה גרה באותם ימים עם אמה בקומת הקרקע של בית האבן ברחוב צפניה 31, לא הרחק מבית הספר ומביתו של עמוס עוז. ביקוריו התכופים בביתה נחרטו היטב בזיכרונותיו של עוז:

“היא היתה קוראת באוזני מה שאולי ממילא התכוונה לקרוא באותו בוקר: מעשיות חסידיות, אגדות, סיפורים אפלים במקצת על מקובלים קדושים שעלה בידם לצרף צירופים ולחולל מופתים ומעשי נסים […] על שאלותי היתה משיבה לי תשובות לא צפויות, מוזרות, לעתים נשמעו לי תשובותיה כמעט פרועות, מאיימות עד כדי חלחלה על יציבות אדני ההיגיון המוצקים של אבא. או להפך: יש שהיתה מפתיעה אותי דווקא בתשובה צפויה ופשוטה אך משׂביעה כמו לחם שחור. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי. ואני אהבתי אותה ואני רותקתי אליה מפני שהיה משהו זר ומסעיר, קצת מפחיד, כמעט בכל מה שעשתה ואמרה […] אהבתי את הדרך שבה הניחה מורה-זלדה מילה ליד מילה: יש שהניחה מילה רגילה אחת, יומיומית, ליד מילה אחרת, גם היא שגורה ונדושה, והנה בצירופן פתאום, מתוך עצם היותן זו ליד זו, שתי מילים רגילות לגמרי שאינן רגילות לעמוד זו אצל זו, כמו רץ ביניהן פתאום איזה זיק חשמלי והרהיב לי את רוחי השוחרת פלאי מילים” (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים 2002, עמ’ 334-333).

בספר ‘צפור אחוזת קסם’, שיצא לאור בשנת 2014, התפרסמו כתבים שונים של זלדה, ובהם גם קטעי יומן אישי. בלשונה הייחודית היא כותבת באופן גלוי וחושפני על תלמידותיה, ומגלה את הרגישות הרבה והאימהית שגילתה כלפיהן כמורה, רגישות שהייתה מלווה בחיבוטי נפש עזים.

קטעי היומן חסרים תאריכים ומיקומים, ולכן אינני יודע באיזה בית ספר למדו התלמידות שעליה היא סיפרה, ואולי הן למדו בבתי ספר שונים. אף על פי כן, הציטוטים שאביא להלן, דווקא משום שהם כה אוטנטיים וגלויי-לב, מגלים טפח מעולמה של החברה היהודית בשלהי תקופת המנדט ו/או בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הייתה זו חברת מהגרים ופליטים שהייתה מורכבת ממשפחות של עניים קשי-יום, מובטלים, מוכי מחלות ומלחמות, שצלקותיהן הנפשיות היו טבועות בעומק הווייתה.

מן הבתים הצפופים והעלובים הללו, ממזווי המזון הריקים שלהם ומתוך תהומות השכול היו הילדות מגיעות מדי בוקר לבית הספר, ואליהם היו שבות בתום כל יום לימודים. או אולי מוטב לבטא זאת כפי שזלדה הטיבה לבטא זאת: “כל ילדה מביאה אתה את לחן המשפחה שלה, נוף הבית נגרר עד לספסל שהיא יושבת עליו”. האיורים להלן צוירו גם הם בידיה של זלדה, ונלקחו מאותו ספר, ונדמה שהיגון שניבט מעיניהן של הילדות מבטא כמו אלף מילים את תיאוריה הכתובים.

“לפעמים מתגלה בסיפוריהן הנוף האנושי של סביבתן בכל זעפו. רבקה סיפרה, בבקרה אותי בדמדומים בחוליי, איך אמהּ חיכתה לילה אחד לאביה והוא איחר מאֹד: ‘המורה תסלח לי – בסמטא שלנו גרה זונה, והערבי שהלך אליה טעה בחושך ודפק בדלת שלנו, כמה פחדנו…’. ובקול מצלצל במין רֶנֶן קדמון סיפרה ברכה על נערה יפהפייה ומטורפת שבחצרם. זו ‘שבכל שנה מביאה ילד ושורפת או מחניקה אותו, ואפילו אביה ואחיה שונאים אותה’… החדר רוחש משוגעים, בעלי מום וגנבים. כל אחת מהילדות נפגשת אתם יום-יום וחפצה לספר עליהם. ורק כרמלה ארוכת הצמות הרואה בכל את יסוד התפארת, סיפרה לנו על הגן העזוב שלהם ועל המזרקה השבורה שיש עליה ראשי אריות מאבן כעל גן עדן נפלא: ‘לו ראיתם את מיני הפירות אצלנו’.

אך לא עם כל הילדות משחק הדמיון בחלומות. רחל הקטנה מכיתה א’, ‘הכושית’, גרה במרתף והיא יודעת כבר מעתה שתמשיך במסורת הרעב של אמא: ‘אני אהיה כובסת’. ושפרה צריכה ללכת. בערב היא מוכרת תירס, פרחים או כעכים, הכל לפי העונה. עליצותה אינה פוסקת גם כשילדות אחרות מחייכות עייפות ליד סליהן (בשעה שאני עוברת ברחוב). ילדה אחת נזכרת בקבצנית העיוורת מאררט, הדומה למלכה, ואחדות אמרו: ‘מסכנה שושנה – הם עניים, עניים’ […]

בנות המרתפים הקטנות כיירו ברצינות עמוקה, בשמחה. שוב נתעוררה האמונה בכוח היוצר שבידיים ובמוסיקה שבלב. השמחה נראית בעיני – דווקא עכשיו, בחשכה האיומה – כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאֹד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש. פעמים אני חושבת שהמחנך הנפלא ביותר הוא השמש… ללא רוגז וקוצר רוח, מבלי להידבק בצער ובייסורים שמסביב, מאיר ומחמם את הכל. לוּ היו בי הרבה אהבה, סבלנות וחום!

את מלכה אינני אוהבת די, וגם את עליזה לא תמיד, ואת לאה. מלכה מוזרה, יש בה צורך חולני להיות נעלבת, עד שפעמים אינה מבטאה אותיות כדי להיות מגוחכת. כשפוגעים בה במשחק היא מיללת בקולי קולות. מנחשת אני את המחזות האפלים שראתה מימי ילדותה הראשונים בבית. אך אין בי די שמש בשבילה. יודעת אני גם מה שעבר על לאה עד שסורס רוחה הגאה, היקר. שמעתי על אביה השיכור של עליזה (שותה החשיש), ואין בי חום ושמחה בשבילן […]

בין הילדות הפורחות משחירה צביה כמו קוץ משונה. מחומר זועף ועכור לש אותה אלוהים. בקולה, בתנועותיה, בכל מהותה, מין עצבות קהה של פרי פגום… קראתי את צביה אלי. היא לא יכלה לדבר. המלים לא נשמעו לה. גופה דעך מעינויים. ‘היא מפחדת’ – אמרו הילדות. התחלתי אני לספר. מבלי להרגיש, לאט-לאט, המשיכה צביה את דברַי, אני פסוק והיא פסוק, עד שגמרנו. הקטנות הסתכלו בשתינו ברצינות עמוקה. כשגמרנו נשמע פתאום קול בהיר: ‘סיפרת נפלא’. ומחרוזות עיניים נמשכו לכעורה, למנודה, לאילמת. חג היה. צביה חזרה למקומה גאה כמלכה וכטלית שחורה נשר מעליה הפחד. הייתי רעה. דללה האהבה בלבי ויבשה. הסתכלתי בתלמידותַי. הקול הניחר של צביה הכעיס אותי. ‘ראו איך היא צוהלת’ – חשבתי מתוך רשעות. צביה לא ידעה שהרהורַי רעים. אחרי ההפסקה הגדולה היא ניגשה אלי ואילמת נתנה לי פרחים שקטפה בשדה בהפסקה […]

כל ילדה מביאה אתה את לחן המשפחה שלה, נוף הבית נגרר עד לספסל שהיא יושבת עליו. את מרגלית מקיפה אפלולית טחובה של מרתף, גם כשהיא מוצפה שמש. מזל מביאה את אחיה קטוע הרגל, הנה הוא שוכב ומביט עלינו ביגון. אצל זהבה, על רקע ארגמן של מרבדי פרס, עומדת אם צעירה עם תינוק עצוב עיניים. ערבוביה עליזה תלויה מאחורי חנה הדקה – תינוקות ורודים, גדיים שחרחרים ארוכי אזנים ואשה קטנה. האהבה שהאשה הזאת משפיעה על תשעת ילדיה נודפת מחנה כמו בושם מתוק של יסמין. בביתם הרוגש מתינוקות ועיזים (מכניסים אותן לחדרים בגשם) נשמרת שמלה רקומה של זה שמת בן חודשיים וחצי, הבכור, שאף אחד מתשעת הילדים לא ראה אותו מעולם בעיניו. גם את העולל הזה, את האח החלוּם, מביאה חנה לכיתה שלנו […]

את מרים הגמדה אוהבות כולן, אבל במין אהבה מעליבה, כמו שמחבבים צעצוע קטן ומוזר ומשתעשעים בו. צילה זרה, המבט הירוק והמחליף את הבעתו איננו מובן לא לי ולא לילדות. אולי תמצא עוד חברה, אולי יש לה חברה בבית. אבל מיָפה מתרחקות הילדות. הן נרתעות באופן אינסטינקטיבי מן האסון המחריד שקרה בחייה ואשר טבוע בה. מבלי לדעת על הזוועה הן בורחות ממנה, נרתעות ממוכת האלוהים. והן לה נחוצה חברה כמו שמש, הן היא לבדה בחושך, ואין להושיע […]

הילדים היו צמאים לחיבה ונכספים לחסוּת. כמו בימי ההתפרקות, הרפיון וההתחטאות, כמו בעדנת ימי המחלה, או כמו בפחד הלילי שאין לו חופים. הם היו אבודים ויתומים אפילו בזיו הצהרים. בהפסקה, כשהייתי יורדת אתם לחצר, אי אפשר היה לנתקם לרגע ממני. בייחוד הרבו להתרפק עלי הקטנות. בעולם המתמוטט היה המגע בידי העצובה מעורר בהן ביטחון ושלום. הן לא יכלו לחיות מבלי להרגיש בכל רגע את קרבתה הפיזית של אמא או ממלאת מקומה” (זלדה, צפור אחוזת קסם, ירושלים 2014, עמ’ 66-54).

לעתים קרובות אנו מנסים להבין את תולדותיה של ירושלים באמצעות בתים או שרידי בתים. זלדה מזכירה לנו שבתוך הבתים גרו אנשים, ובין הקירות התנהלו חיים. והחיים האלה הם הסיפור האמיתי של ירושלים.

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן