ד"ר איל דודסון

חיפוש
Close this search box.

מתעניינים בסיור? צרו קשר

ירושלים של זהב (וצבעים אחרים): חידת הצַבָּעים היהודים בירושלים בימי הביניים

גיליון 203, אדר א’ תשפ”ד

מלאכת צביעת הבדים מוכרת ממקורות היסטוריים רבים מימי הביניים. באירופה, ובעיקר באיטליה, התפתחו באותה עת טכניקות לצביעה, ואף נוסדו גילדות של צַבָּעים.

אחת הטכניקות הנפוצות לצביעה היא השריית הבדים בחומרי צבע טבעיים. בתצלום: צביעת בדים בבורות השרייה. פאס, מרוקו, 2005 (קרדיט: Michal Borowski, ויקיפדיה).

 

המקורות ההיסטוריים המעידים על קיום יהודי בירושלים במאות ה-13-12 (התקופות הצלבנית, האיובית והממלוכית המוקדמת) דלים ומועטים באופן יחסי – ולא במקרה. באותם ימים היישוב היהודי היה אכן דליל ומועט, אם בכלל התקיים. אבל דווקא מתוך אותם מקורות מתבלטת עובדה מפתיעה, שמודגשת שוב ושוב: התמחותם של יהודים בירושלים הייתה במלאכת צַבָּעוּת הבדים. העדות הראשונה, והמפורטת ביותר בעניין זה, מובאת בספר מסעות בנימין – יומן מסעו של בנימין מטודלה, שיצא קרוב לשנת 1165 מביתו שבספרד למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. את רשמיו מירושלים הוא תיאר כך:

א’ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב תש”ו, עמ’ 39.

 

לאחר שמנה את העדות הנוצריות האורתודוכסיות שפגש בירושלים, כמו גם את אנשי השלטון הצלבני (ה”פרָנקושׂ” – פרנקים, הם הנוצרים הלטינים האירופאיים), סיפר בנימין על “בית הצביעוֹת, שקונין אותו היהודים בכל שנה מן המלך”, כלומר שמחדשים את הזיכיון להפעלת המצבעה, באמצעות מס שמשלמים למלך הצלבני. בנימין מטודלה בוודאי כבר לא היה מופתע מכך, שכן בדרכו לירושלים כבר פגש יהודים צבעים ביישובים שונים, כמו ביפו ובלוד.

מסמך היסטורי זה חשוב ביותר, בראש ובראשונה משום שיש בו עדות לקיום יהודי בירושלים לראשונה מאז הכיבוש הצלבני והשמדת היישוב היהודי בעיר בשנת 1099. אלא שדווקא משום כך, הטענה שמספרם של היהודים בירושלים הוא “כמו מאתים” נראית תמוהה. האם סביר להניח שכל שאר המקורות ההיסטוריים התעלמו מנוכחות כה משמעותית של יהודים? ואכן, כבר אברהם יערי, שההדיר את יומנו של בנימין מטודלה, העיר שמדובר בטעות אחד המעתיקים, שהחליף את האות ד’ (4 בגימטריה) ב-ר’ (200 בגימטריה), ואחריו בא מעתיק אחר שביאר מהי אותה ר’ וכתב במקומה “מאתים”:

א’ יערי, שם (הערה 48).

 

את עדותו השלים בנימין באיתור מקומה של השכונה היהודית הזעירה: “דרים תחת מגדל דוד, בפאת המדינה”. “מדינה” היא עיר בעברית הקדומה (ובערבית), ו”בפאת המדינה” פירושו בקצה העיר. מגדל דוד, הסמוך לשער יפו, היה בקצה המערבי של העיר ובו היה הקָסְטֶלוּם – מקום מושבו של המלך. נמצֵינו למדים, שהמלך העניק ליהודים לא רק את מקור פרנסתם אלא גם את חסותו וביטחונם האישי.

השלמה מפתיעה לתיאור זה התקבלה בשנים 2001-2000, בחפירות ארכאולוגיות שהתנהלו במתחם ה’קישלֶה’ (תחנת המשטרה ליד מגדל דוד). בחפירות, בראשותו של עמית ראם, נחשפו שמונה בריכות מטויחות, רוחבן הממוצע כ-1.5 מטרים ועומקן כ-3 מטרים. הבריכות תוארכו למאות ה-14-12, ולצדן חפצים תעשייתיים העשויים להעיד על תעשיית הבדים. גם דגימות הטיח שנלקחו לבדיקה, העלו מרכיבים של כימיקלים ופיגמנטים המתאימים לתעשיית הבדים. מיקום הבריכות הללו מתאים בהחלט לתיאורו של בנימין מטודלה, ואם כך הרי שבידינו להצביע על מיקומה המדויק של שכונת היהודים הבודדים בירושלים הצלבנית.

(ראו: ע’ ראם, “ביצורים מימי הבית הראשון והשני וארמונו של הורדוס במתחם הקישלה”, קדמוניות, 140 [תשע”א], עמ’ 101).

בורות הצביעה שנחשפו בחפירות הארכאולוגיות ב’קישלה’ (התצלום מ-2013). האתר נגיש לביקורים כיום, בתחומיו של מוזאון מגדל דוד.

 

חיזוק נוסף לדברי ר’ בנימין מטודלה נמצא בדברי ר’ פתחיה מרגנסבורג, נוסע יהודי מגרמניה שהגיע לארץ ישראל כשמונה שנים אחר כך, בשנת 1175 לערך. בזמנו לא נותרו מכל ארבעת היהודים הצבעים אלא צבע אחד, שהמשיך לשמור על הזיכיון המקצועי:

א’ יערי, שם, עמ’ 53.

 

העדות הבאה על צבעים ירושלים בירושלים היא משנת 1236, תקופת שלטונם השנייה של הצלבנים בארץ ישראל, שהתאפיינה בהמשך השפל היישובי. בגניזה הקהירית נמצא קטע ממכתב בערבית (באותיות עבריות), שנשלח בידי סוחר יהודי ממצרים בעת ששהה בארץ:

“בא גינתיר ואומר האדון מברך [או: מוסר]… צרכיכם [או: החפצים שלכם], ונתנו לנו פירות ושאר דברים. ואני נועדתי אתם ונסבה השיחה על עניין מניעתם את היהודים מן הכניסה אל ירושלים, והיו הדברים ארוכים. סוף דבר השגנו [או: קבענו עמם] שיתנו ליהודים לעלות לרגל, ושיבוא אצלם צבע יהודי. ונגמר העניין בזה, ויש בה עכשיו צבע יהודי, ברוך וכו'” (ש”ד גויטיין, “ידיעות חדשות על ארץ ישראל בתקופת הצלבנים”, ארץ ישראל, ד [תשט”ז], עמ’ 155).

ה’אדון’ הוא מושל העיר הצלבני, וה’גינתיר’ הוא נושא משרה צלבני אחר. מסתבר אפוא שהיהודים עזבו למעשה את העיר קודם לכן, והיישוב היהודי חזר מעתה ל’נקודת המוצא’ של צבע יהודי אחד.

בשנת 1260 סולקו הצלבנים מירושלים בידי הממלוכים. כעבור שבע שנים עלה מספרד לירושלים ר’ משה בן נחמן – רמב”ן, והניח את אבן היסוד לבית הכנסת שיציין את חידוש ההתיישבות בירושלים. באגרת ששלח לבנו בברצלונה תיאר רמב”ן את המצב בירושלים, כפי שנגלתה לעיניו:

“ומה אגיד לכם מעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר: כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו. ירושלם חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפים, ונוצרים בתוכה כג’ מאות פלטים מחרב השׂולטן. ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו התתרים ברחו משם, ומהם נהרגו בחרבם. רק שני אחים צַבָּעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות” (ב”ז קדר, “לתולדות הישוב היהודי בירושלים במאה הי”ג”, תרביץ, מא [תשל”ב], עמ’ 94-93).

עליית רמב”ן והתיישבותו בירושלים היא פרשייה שיש לדון בה באריכות, וכבר עסקנו בה מעט כאן:

https://eyaldavidson.co.il/?s=%D7%91%D7%94%D7%A8+%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F

לענייננו נדגיש את המציאות ההיסטורית, שכעת אנו מבינים שהיא ותיקה מאוד: הקהילה היהודית שפגש רמב”ן בירושלים לא הייתה אלא שני צבעים, שמן הסתם המשיכו את המסורת המקצועית שאפיינה את היהודים הבודדים בירושלים מזה מאה שנה לפחות.

מה היה בה, במלאכת צביעת הבדים, שאפיינה דווקא את היהודים בתקופות אלה, וכיצד הצליחו לשמר את מעמדם המקצועי במשך תקופה כה ממושכת, שהייתה ממילא קשה כל כך לקיום בעבורם?

אולי תציעו אתם פיתרון לחידה?

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן