מתעניינים בסיור? צרו קשר

חברת המשפשפים: מה עשו פעם בירושלים, כשלא היו חיסונים למגפות

מצב התברואה בירושלים במאה ה-19 היה ירוד ביותר. תלוליות אשפה ושפכים מזוהמים ברחובות הזמינו חרקים, מכרסמים, או כל גורם המסוגל לשאת נגיפים ולהפיצם. במקווי מים קיננו חרקים נושאי מחלות זיהומיות, וצפיפות האוכלוסין בעיר הקטנה והמסוגרת תרמה את חלקה להאצת החיידקים. כך תיאר הרופא הבריטי ד”ר תומס צָ’פְּלין את המצב בירושלים ב-1864:

“ירושלים היא אחת מהערים היותר קשים לבריאות בכל אפסי ארץ, וחולי הקדחת היא המחלה הראשית אשר תשלוט בה […] החוצות והרחובות מתועבים ומטונפים באורח מוזר ונורא למאֹד, איזה מהתעלות הישנות עוד על עֹמְדם יעמודו, אך לא בשלימות רק שבורים ורעועים, ואין בית אחד אחוז מחמִשים [כלומר, ובמחצית מבתי העיר אין] אשר יאחד את בתי המחוראות אשר לו עם תעלת העיר […] כל מיני חיות ובהמות מתות, ומיני ירקות שונות מונחים באמצע הרחוב, אם בהמה או חיה תמות תשכב ברחוב עד אשר תאוכל מאחת מרעותיה או תרקב […] מראה ותואר הרחוב בארץ הקדם היא ככלי העומד לקבל כל דבר נתעב ונאלח הנשלך מאין חפץ בו […] ימלא האויר אדים באושים וריח רע, תוצאות החלאה והאשפה הרב למאוד” (א”מ לונץ, נתיבות ציון וירושלם, ירושלם תרל”ו, עמ’ 2831).

לנוכח התנאים הסניטריים התפרצו מגפות קטלניות לעתים קרובות. הנפגעים העיקריים היו החלשים – ילדים וזקנים, ושעורי התמותה הגיעו לממדים גבוהים. בפרקי זמן אחדים נמדדו 80 אחוזי תמותה של תינוקות, ולעתים אף נכחדו משפחות שלמות. ב-1838, למשל, הייתה התמותה כה גבוהה, עד שבשנה זו פחת מספר יהודי העיר, למרות הגעתם של עולים מן התפוצות. למרות השיפור בתנאים במחצית השנייה של המאה, לא פסקו המגפות בירושלים, ובמידה מסוימת הן השפיעו על התפתחות העיר החדשה מחוץ לחומות:

“בכל בית בשכונה הקטנה שכבו ילדים חולים. עורם צפד על עצמותיהם המתבלטות, גרונם יבש, עיניהם כבו […] מדי יום ביום נראו שיירות קטנות של הורים ובני משפחה המביאים את יקיריהם לקבורה. למרבה צערם ויגונם קברו הורי את ארבעת בניהם, קורבנות המגיפה. מר ונמהר היה גורלם של בני הזוג. אסון איום פקד אותם, אף לא בן אחד נותר להם לנחמה. את כל בניהם שכלו באחת. שחוחי קומה ואדומי עיניים קמו הורי לאחר תום ימי השבעה, והחלטתם נחושה לעזוב את העיר העתיקה ולמצוא להם משכן נאות בעיר החדשה ההולכת ונבנית” (ויקטוריה וידה ואלירו, זכרונות, תל אביב תשנ”א, עמ’ 1718).

אחת המגפות הזכורות לרוע בירושלים הייתה מגפת הכוֹלֶרָה (ובגרסה העברית בת הזמן: ‘חולי-רע’), שפרצה בקיץ 1865, והשתוללה עד אביב 1866. הייתה זו אחת המגפות החמורות שידעה ירושלים – מחלת מעיים קטלנית, התוקפת בפתאומיות ובאלימות את קרבנותיה, ומלוֻוה בהקאות ובשלשולים המפרים את מאזן הנוזלים והדם בגוף. ממש כמו היום, גם הנגיף ההוא ‘עשה עלייה’ מחו”ל. המגפה התפשטה מהמזרח הרחוק למצרים, ומשם כנראה הגיעה ארצה על ‘אניית קורונה’ של הימים ההם, שעגנה בנמל יפו ביוני 1865. לאחר שכילתה כשביעית מתושבי יפו, התפשטה המחלה בכל הארץ, למרות מאמצי השלטונות העות’מאניים להטיל סגרים ובידוד. ממש כמו היום, היו כאלה שהכחישו את המגפה, היו כאלה שהפיצו שמועות-פייק על גורמיה, והיו כאלה שהציעו תרופות שקר, אבל בניגוד להיום מדע הרפואה לא ידע להתמודד עם המחלה ולהציע חיסון להמונים.

חולים ממתינים בתור בבית החולים משגב לדך ברובע היהודי, 27.6.1944 (אוסף צבי אורון, ארכיון יד יצחק בן צבי).

 

ההתמודדות העממית עם הכולרה תוכל להמחיש לנו את חוסר האונים לנוכח היעדר ידע וכלים מקצועיים באמצע המאה ה-19. באותה עת לא ידעו לאבחן חיידקים, והיו שהאמינו שהמחלה נגרמת מפחד או מאוויר רע. הקהילה האשכנזית ייסדה את ‘חברת המשפשפים’ – צוות ‘רפואי’ שביצע פעולות של הקזת דם ועיסויים לחולים שסבלו מהתכווצויות ומעוויתות. עד מהרה נוכחו ה’מרפאים’ לדעת שפעולותיהם אינן משפיעות על החולים, ובאמונה שהכולרה מתפשטת באמצעות העצבוּת הם פתחו בפעילות משונָה – תהלוכות חגיגיות בליווי מוסיקלי, להעלאת המורל.

פלוגת המצילים, או חברת המשפשפים, עברה משום כך ברחובות העיר, הלוֹך וסָבוֹב בשירה וזִמְרה, וכשהחליל והכנור, התוף והצֶלְצֶלים מכים לפניה. אל השירה והזמרה נלוותה גם בדחנות, ובמידה כזו שבזמנים כסדרם לא היו המתבדחים הללו מרשים לעצמם לעשות זאת […] קרוב להאמין, כי תהלוכה כזו ברחובות העיר, בלילה או אפילו ביום, היתה מפילה חרדה על הנמצאים בתוך הבתים, יותר משיָכלה להרגיעם ולבדח דעתם. תהלוכה זו הזכירה את מציאותה של המחלה המסתורית, שאגדות וספורים אפפוה, ועוד הגבירה את אֵימתה (יצחק יעקב ילין, אבותינו, ירושלים תשכ”ו, עמ’ כחכט).

באותה עת היה ד”ר בנימין רוֹטְציגֶל, יליד בֶּלְגוֹרוֹד שברוסיה, מנהל בית החולים רוטשילד שבעיר העתיקה. ד”ר רוטציגל – כרופא מערבי – חיפש כמובן דרכי ריפוי אחרות, אבל גם האמצעים שעמדו לרשותו לא בלמו את ממדי האסון. בין מאות הנספים היו גם רעייתו ובנו הפעוט, אך הוא לא נטש את משמרתו והכריז שלא יעזוב את בית החולים כשהוא בחיים. לבסוף לקה בעצמו במחלה ומת. על מצבתו נכתב:

פה נקבר איש תם וישר, אָסְיא דעל כְּרָכָא קדישא הדֵין [=רופא של עיר הקודש הזו], הקדיש גופו בפרט בעת שהיתה על עיר קֹדשנו מתוחה מדת הדין. ראש חודש אדר תרכ”ו [16.2.1866] (ד’ מרגלית, דרך ישראל ברפואה, ירושלים תש”ל, עמ’ 284).

אז כשאנחנו מקטרים מדי פעם על עוד סגר ועוד מורה שלא מתחסן, ומתמכרים בהנאה לעיתונאים שמטיחים ביקורת קטלנית בשָׂר הזה ובמשרד ההוא, כדאי להיזכר כמה גרוע יכול היה להיות מצבנו אלמלא הרפואה המתקדמת, בתי החולים המודרניים וכמובן צוותי הרפואה המקצועיים שמקדישים את כל כולם לחיסול המגפה. וכמה טוב שזכינו לְמה שלא זכו אלו שחיו כאן עד לפני שלושה דורות – למדינת ישראל.

 

3.2021

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן