גיליון 237, חשוון תשפ”ה
שכונת בתי מחסה, בדרום הרובע היהודי, נחנכה ב־1859 ובנייתה נמשכה בשלבים עד 1910. את תולדות התפתחותה סקרנו כאן:
השלב האחרון בהתפתחות השכונה היה ב־1908, בעת בנייתו של בית גדול ומוארך בצדה המזרחי.
בית הרב הורוויץ במזרח בתי מחסה, במפה ששרטט אברהם הלפרין בשנת 1947.
בדומה לבתים האחרים ב’בתי מחסה’ יועד גם הוא למגורי תלמידי חכמים, אבל בפי כול נקרא ‘בית הרב הורוויץ’, על שם הדייר המוכר ביותר שגר בו עם משפחתו – הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ (או איש-הורוויץ), רב ועסקן ציבורי במחצית הראשונה של המאה ה-20. היה זה מבנה בולט בסביבתו:
“בתיה [של בתי מחסה] מקיפים את המגרש מכל הרוחות, בבחינת ‘גגותיה חומותיה’. כי כולם דבוקים זה בזה עד שנדמים לך כבית אחד. מתבלטים ביניהם שני בתים בסגנונם וביפְיָם: בית רוטשילד (כלומר שנבנה בכספו) ובית מושבו של הרב הורוביץ ז”ל” (י’ שפירא, ירושלים העיר העתיקה: תולדה והווי, ירושלים תש”ה, עמ’ 50).
במיוחד אהב הרב הורוויץ את הנוף שנשקף מהמרפסת בקומתו העליונה:
“[…] היה הרב מטייל על הגזוסטרה הארוכה הנמצאת בפתח דירתו. מזמן לזמן היה מתעמד ומסתכל בנוף הנהדר. היה באמת מראה יוצא מן הכלל. עומדים היינו מול המקום עליו עמד פעם הר הבית, היכל שלמה, וראינו מעליו את הר הזיתים על אלפי נקודות קטנות המציינות את המצבות הקטנות של בית הקברות […] הרב הקשיש היה מתבונן כדי להשקיף על הנוף הנהדר. פולט בלחש: ‘נהדר'” (ל’ וח’ מג’רו, ירושלים עיר הקודש: זכרונות, ירושלים תשכ”ו, עמ‘ 26).
תצלום מתקופת המנדט הבריטי: בית הורוויץ בכיכר בתי מחסה – המבנה המוארך מימין. ברקע – שיפולי מדבר יהודה. משמאל – החורשה המקיפה את אכסניית בית אברהם בראש השלוחה הדרומית של הר הזיתים. מתחתיה – בתי כפר השילוח (כפר התימנים), כיום בלועים בשכונת סילואן (תצלום: באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן).
הרב הורוויץ היה ראש כולל הו”ד – הקופה הציבורית של יוצאי הולנד וגרמניה, שייסדה את שכונת בתי מחסה וניהלה אותה. הוא היה גם מנהל פקוא”מ – ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם – מערכת לגביית כספי תמיכה ביהודי ארץ ישראל, שנוסדה ב-1809 במטרה לסייע למחיית יושבי הארץ ללא הבדל עדה ומוצא, אך עם זיקה לקהילה האשכנזית. משרדיו של הארגון נשקו לבתי מחסה, מצדם המערבי (כיום: הבית ברחוב גלעד 14).
פקוא”מ פנה אל מצפונם של יהודים בכל רחבי אירופה בשם מצוות שונות, כגון יישוב הארץ, לימוד התורה וצדקה. הוא זכה בתמיכתם הפעילה של גדולי הרבנים במאה ה-19, ובהם הרב יעקב אֶטלינגר – מחשובי המנהיגים של היהדות האורתודוכסית בגרמניה, והרב משה סוֹפר (ה’חת”ם סופר’) – מחשובי הפוסקים האשכנזים. קהילות ויחידים נתנו בו את אמונם, והוא קיבל התחייבויות להוראות קבע ארוכות טווח.
מנהלי פקוא”מ ביקשו להחיל את השקפת עולמם על תושבי ירושלים על ידי קביעת קריטריונים לזכאות בקצבאות: לומדי התורה יזכו בעדיפות עליונה, בעוד העובדים לפרנסתם יקופחו, או יאבדו לגמרי את ביטחונם הכלכלי שקיבלו מן התמיכה הקבועה. מייסד פקוא”מ, צבי הירש לֶהְרְן (בכתבי התקופה: לעהרן), בנקאי עשיר מאמסטרדם, התערב גם בתחומי החיים הציבוריים: הוא הטיל את כל כובד משקלו לבלימת כל רעיון שנחשד בעיניו כמקדם את ערכי ההשכלה האירופית, וכל יוזמה למודרניזציה ולפרודוקטיביזציה של היישוב. הוא נאבק בתכניות להקמת בית חולים יהודי, ונזעק לעצור את בתי הספר החדשים שביקשו להוסיף לימודי שפות ומלאכות לתכניות הלימודים.
הרב הורוויץ נולד במיכאלובצה שבסלובקיה בשנת 1866. כשהיה בן 40, ולאחר שצבר ניסיון בדיינות וברבנות קהילות במזרח אירופה, עלה לירושלים ומונה לעמוד בראש הגוף שיפקח על ‘החלוקה’ – ניהול כספי התמיכה בנזקקים ובלומדי תורה בירושלים. הוא התערב בניהול מערכות החינוך והכשרות בארץ והשמיע את דעותיו בכנסים ובעיתונות. בשנת 1912 הקים את סניף אגודת ישראל בירושלים, ומאז עמד בראשות התנועה בארץ ישראל.
הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ (תצלום: ויקיפדיה).
“ברוך הבא”, חבצלת, 22.5.1908.
באביב תרע”ג (1913) פנה הרב אברהם יצחק קוק, רבה של יפו והמושבות, לרב הורוויץ בבקשה שיסייע לו לארגן מסע של רבנים ובניהם רבנים מ’היישוב הישן’ למסע במושבות החדשות בארץ ישראל. הרב קוק נרדף על ידי אנשי ‘היישוב הישן’ בשל הזדהותו עם הרעיון הציוני, ובכל זאת נענה לו הרב הורוויץ ואף השתתף בעצמו במסע לצד הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים, שהרב הורוויץ היה ממקורביו. מטרות ‘מסע המושבות’ היו חיזוק הזהות היהודית ושמירת המצוות בקרב המתיישבים, וריבוי אחדות וחיבור בין חלקי העם השונים. כך, למשל, פעלו במושבה עתלית כשהגיעו אליה ב-24.11.1913. הדברים לקוחים מתוך אלה מסעי – יומן המתעד את מסע הרבנים, שנערך כנראה בידי הרב הורוויץ:
“אור ליום כ”ד חשון באנו לאטליט. המושבה נוסדה בשנת תרס”ח. התפללנו מעריב בביהכנ”ס שהוא משמש גם לבית ספר ובית מרקחת. י”ב משפחות דרות שם, אכרים. רובם ככולם פשוטים ותמימים. המה רוצים לשמוע דבר מה מהרבנים. הרב [קוק] מיפו והרב רי”ב הורוויץ משוחחים עם ילד בן שמונה שנים, ושואלים אותו על תוכן הלמודים שלמד בימים האחרונים. אינו יודע מהתפילות, ורק שלפעמים מביט בסידור התפילה אצל אביו בשבת בביהכנ”ס. אינו יודע עד מה מי היו אבות העולם של עם ישראל. המורה שהיה באותו מעמד מקפיד על הרבנים, על כי שואלים את החניך טרם שאלו את פי המורה של הילד על תוכן למודיו. הרב הורוויץ משקיט את המורה שאין כונתם בזה לתהות על קנקנו של הילד כדי ללמוד ממנו על הכלל כולו, אלא דרך שיחה בעלמא רוצים הם להתבונן על אופיו של הילד. ילדה אחת היתה במעמד זה שהשיבה כהוגן על השאלות, כפי ידיעתה מספורי המקרא […] הרב מיפו והרב רי”ב הורוויץ דרשו להטבת המצב הדתי בשמירת שבת, בחינוך הבנים לתורה ויראה, תפילה, תפילין, ציצית ושארי המצוֹת אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. המורה, בשמעו את דרישת הרבנים נתרגש, ובפרטות ניקרה את מוחו דרישת הרבנים להכניס בבית הספר תורה ודת, כי דרישה כזאת היא למורת רוחו. הוא אומר שהרבנים באו מאיזה פינה נדחה ואינם יודעים ומכירים את מהלך החיים במושבה. אם האבות אינם שומרי תורה ומצות, תורה לבניהם למה? לפי דעתו התורה נקנית רק בירושת אבות […] הרב מיפו והרב רי”ב הורוויץ מוכיחים את המורה במענה רך ומשתדלים להרגיע את רוחו ולהראותו עד היכן מגעת השפעת המורה כשהוא נוח ומנומס, ואיך היה זוכה אם היה מנסה את כוחו לפעול להטבת המצב. המורה באחת כועס וצועק על שמפסיקים אותו בנאומיו […] ([י”ב הורוויץ], אלה מסעי: רשימת מסע הרבנים [מהדורת ה’ לוין], נתניה תשס”א, עמ’ 101-98).
אגב, באותה הזדמנות הציעו הרבנים לשנות את שמה של עתלית, שנשמע באזניהם לא יהודי דיוֹ. הרב הורוויץ הציע ‘מגדיאל’ והרב קוק הציע ‘תרומיה’. הצעתו של הרב קוק התקבלה, ושמה של המושבה אכן הוסב לתרומיה, אבל המציאות היא זו שלבסוף ניצחה ו’עתלית’ נשארה עתלית. מסע זה עשה בשעתו רושם רב, וסייע לגשר בין חלקי העם, לא מעט בזכותו של הרב הורוויץ.
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. רעמי התותחים לא זעזעו את ירושלים, אבל צינורות התמיכה מאירופה נסתמו, ‘החלוקה’ כמעט פסקה, והמחסור הפך לרעב נורא שהכה בתושבי העיר. הרב הורוויץ יצא לגרמניה והתמסר לגיוס הון ולהעברתו לנזקקים ולמוסדות תורה בירושלים. הוא שב לירושלים בעיצומה של המלחמה אך סולק לאירופה על ידי העות’מאנים, וחזר שוב לירושלים ב-1920, כאשר נשלטה זה מכבר בידי הבריטים.
בתקופת המנדט התחזקה הפעילות של התנועה הציונית, שדגלה בלאומיות העברית ובחזון המדינה העצמאית, והרב הורוביץ היה מן הקולות הבולטים ב’יישוב הישן’ בירושלים שהתנגדו לכך בנחרצות. נאום שנשא בוועידת אגודת ישראל, שהתכנסה בפפד”מ (פרנקפורט דֶמַיין [=שעל הנהר מיין]) שבגרמניה, באפריל 1922, הודפס בחוברת והופץ בירושלים.
להלן כמה ציטוטים מדברי הרב הורוביץ באותו נאום, המייצגים נאמנה את השקפת עולמו החרדית:
“אספה נכבדה! גם בתקופתנו זו החדשה ראוי לנו להכיר תמיד: שאם יש כהיום ישוב יהודי באר”י [=בארץ ישראל], אם יש שם כהיום רכוש יהודי לאומי, אם יש כהיום רגש ושאיפה עברית לאומית, אם יש כהיום מטרפולין עברית ‘יופי של ירושלים’, כן גם אם יש לנו כהיום נציב יהודי [של שלטון המנדט] באר”י, זה הוא רק הודות לחלוצינו הראשונים שומרי התורה, אשר באו שנה בלי כל סבה מדינית, אלא אך ורק לשם קיום מצות ישוב הארץ, ובמסירת נפש של קדושה סללו את הדרך לבנין אר”י […] בעבודת הבנין הזאת לקחו חלק גדול גם הפקידים והאמרכלים מאמשׂטרדם והיהדות החרדית של מערב אירופה […]
התספיק צורת רוח הלאומית הצעירה בלי טל של תורה, בלי לחלוחית של מצוה, לעמוד נגד המלחמה הכבדה עם המציאות? המלחמה הכבדה של יסורי א”י, שגם חלוצינו הצעירים אינם יכולים להחלץ מהם, היעמוד לכם להשאר שלום בגוף וברוח? ספר ההיסטוריה של העם היהודי מלפני 3,000 שנה משיב: לא! הַיִשארו בארץ צעירינו ציונינו אלה? התחדור אל תוך חייהם הכלליים והפרטיים ההכרה הנכונה מרגש המוסר היסודי של רוח היהדות?
כן! זה אנו מאחלים, לזה אנו מקוים, אבל חדל לא נחדול לאמר לכם תמיד: בנים! ידידים! אחים! רעים! לא לאומיות גרידא ברוח עמי הגלות, לא שאיפות עולמם של גויי הארצות העירו את רגש לבבכם, אלא רק ארץ ישראל זו בית האלקים עולם ועד, אשר מבלי שהרגשתם בזה העירה תשוקתכם ומאוויכם, הפריחה והעירה בכם את הנשמה הישראלית החבויה בסתר לבבכם. בארץ ישראל יזוכך חייכם הלאומיים ברוח ישראל, ספר תולדות לאומתכם הוא ספר התורה” (שם, עמ’ 5-3).
בדברים נרגשים אלה פנה הרב הורוויץ אל אנשי הציונות החילונית בניסיון להשפיע עליהם להתקרב למסורת, על מנת לייצר מכנה משותף ורחב. הוא לא הסתגר בתוך ד’ אמותיו של היישוב הישן, וביקש את ההידברות עם חוגים שונים. מאה שנים ויותר חלפו מאותו נאום, ונדמה שהחברה הישראלית עודנה מחפשת את הגשר בין העולמות. הרב הורוויץ המשיך בפעילותו הציבורית עד יום מותו ב-1940.
ידידתי וקולגתי, יסכה הרני, מורת הדרך וחוקרת הנצרות, נינתו של הרב הורוויץ, ליד קברו וקבר רעייתו בבית העלמין בהר הזיתים. הרבנית שרה הורוויץ נפטרה בפרנקפורט ב-1932 והובאה למנוחות בירושלים.
כשמונה שנים אחר כך, במלחמת השחרור, נפל הרובע היהודי. בית הרב הורוויץ נפגע קשות בהפגזות, ובתקופת הכיבוש הירדני נהרס עד היסוד ולא נותר לו זכר. כיום עומד במקומו בית מגורים חדש.
המבנה בצלע המזרחית של כיכר בית מחסה בימינו עומד במקומו של בית הורביץ ההיסטורי, מבלי שמעלה את זכרו.