ד"ר איל דודסון

חיפוש
Close this search box.

מתעניינים בסיור? צרו קשר

המנהרה הסודית מתחת לבית המיסיון

הבוקר הבהיר ההוא, בספטמבר 1862, החל בשגרת היום הרגילה במאפייה מול שער יפו. שְׂפמו של האופה כבר הספיק להתלבן בענני הקמח, והוא היה שקוע בלישת הבצק וברידודו, בתנועות ידיים מהירות וקבועות. התנור כבר המתין למרדה שתניח בבטנו הלוהטת את התבנית עם עיגולי הבצק המוכרים. בתחילה הוא חשב שנדמה לו, אבל… לא. הוא שומע קולות… קולות לא מוכרים… בשפה לא מוכרת, והם… הם בוקעים מתחת לעצי ההסקה שבפינת החדר.

האופה קפא על מקומו והניח את ידו על המצח. “האם אני הוזה?” שוב צבט את עצמו, ואז גברו הקולות והפכו לצעקות קטועות. נשימות האופה הפכו לקצרות וכבדות, וכל עוד רוחו בו השליך את מגשי הבצק ושעט החוצה אל הרחוב. “שטן! השטן במאפייה שלי!” זעק בשאריות האוויר שנותרו לו. כמה אנשים לא מוכרים הושיבו אותו על דרגש קטן, ורק אחרי שהגישו לו מעט דובדבנים ועוגיות הוא הצליח לחלץ מפיו כמה מילים, על קולות השטן שבקעו מתחת לרצפת המאפייה שלו, וכיצד ניצל מפגיונו ברגע האחרון. “שטן??” צחק אחד הנוכחים, “השטן הזה הוא בחור בריטי אדיב וחביב, וקוראים לו תומס לוין…”

מיד נחזור לאופה הנסער ולאדון לוין, אבל קודם לכך נתחיל מההתחלה…

רוב באי בית הקפה ב’מתחם עמנואל’, מול מגדל דוד שבעיר העתיקה, לא מודעים, כפי הנראה, לתגלית ארכאולוגית מרתקת הנחבאת מטרים אחדים מתחת לספל הקפה שלהם. לאמיתו של דבר, גם עובדי המקום לא מתנדבים לספר על הפתח הקטן ברצפה, שסגור ונעול בדרך כלל, אם בכלל הם מודעים לקיומה של המנהרה שאליה הוא מוליך.

בית הקפה נמצא בתחומי חצר כנסיית עמנואל (או כנסיית המשיח), שבשנים הקרובות תציין 200 שנה להיווסדה. בראשית המאה ה-19 האמינו נוצרים רבים שמתרחשים תהליכים היסטוריים המבשרים את ההתגלות השנייה של המשיח, הצפויה לקראת המִילֶנְיוּם (מניין אלף השנים). באנגליה קמה תנועת מילינריזם פרוטסטנטית־אנגליקנית, שחבריה האמינו כי המפתח לגאולה מצוי בידי היהודים – לוּ רק ישובו לארץ ישראל ויואילו להתנצר. לשם כך הקימו ב־1809 את London Society for Promoting Christianity Among the Jews (החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים), שבין מייסדיה בלטו יהודים מומרים.

ב־1826 נשלח מטעם המיסיון לירושלים ג’והן ניקולייסון, שהניח את התשתית העיקרית לפעילותו. למיקום המיסיון הייתה חשיבות רבה – מול מצודת העיר (מגדל דוד) וסמוך לכניסה הראשית לעיר, ובשׁוּלֵי הרובע היהודי – ליָדו ולא בתוכו. כעבור חודשים אחדים החלה בניית הכנסייה הגדולה במרכז המתחם, ובמשך הזמן נוספו סביבה אכסנייה, בית חולים, בית ספר ועוד. הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים היה מיכאל שלמה אלכסנדר – יהודי מומר ששימש בעבר ברבנות בקהילות באנגליה. הוא הופיע בשערי ירושלים בינואר 1842 ופעל להרחבת פעילות המיסיון.

תצלום מסוף המאה ה-19: הכניסה לחצר כנסיית המשיח מול המבוא למגדל דוד. המבנה עם השלט הלבן (שעליו כתוב: Mission to the Jews) הוא בית הקפה כיום, שקיים בצורתו זו עד ימינו. בשלט הכהה משמאל כתוב: Paletine Exploration Fund – זהו משרד הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F.) (התצלום באדיבות ארכיון כנסיית המשיח).

 

באותה עת היו העבודות לבניית חצר כנסיית המשיח בעיצומן, בניהולו של הארכיטקט הבריטי הנמרץ ג’יימס ווד ג’ונס. תוך כדי העבודות לבניית ביתו של ניקולייסון, הבחין ג’ונס בפתח של בור מסתורי. בסקרנותו הבוערת הוא סילק אבנים גדולות ושלשל את גופו לפיר בעומק 12 מטרים. בתחתית הפיר הוא גילה מדרגות המוליכות אל מנהרה מרשימה חצובה באבן באורך 78 מטרים. הוא התקדם בצעדים זהירים בכיוון מזרח, עד שנתקל בקיר אבנים החוסם את המשכה של המנהרה. הוא הבין שהוא צועד באמת מים קדומה, אבל לא ידע להסביר לשם מה ומתי נחצבה. את תוצאות תגליתו הוא שרטט כך:

תרשים הפיר (Shaft) והמנהרה (Aqueduct) ע”פ ג’ונס. מתוך: W. H. Bartlett, Walks about the City and Environs of Jerusalem, London 1845, p. 82.

 

תגלית המנהרה הציתה את סקרנותם של חוקרים שהחלו באותה תקופה לפעול בירושלים, ובמיוחד של אנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F.), שמשרדיה שכנו באותו מתחם. בבוקר בהיר אחד, בספטמבר 1862, נפגשו כמה מהם ליד פתח הפיר והחליטו שהגיע הזמן לחקור את מהות המנהרה. בין הנוכחים היו ג’יימס ברקליי, תומס צ’פלין וקונרד שיק. הם גהרו מעל שפת הפיר והאירו את האפילה. החלל העמוק נראה מפחיד ומאיים. תומס לוין, חוקר צעיר מאוניברסיטת אוקספורד, שהיה באותם ימים בביקור בירושלים, היה האיש שהתנדב לרדת אל מעמקי האדמה. החברים סביבו נאנחו בהקלה, והבטיחו לו להחזיק היטב את החבל. את החוויה הוא סיכם כך:

“שלשלתי עצמי למטה… זה היה צר ביותר, ועשיתי ככל שיכולתי להשחיל עצמי דרך צוואר הבקבוק, אך לבסוף הצלחתי. לאחר ירידה של עוד כמה מדרגות שמחתי לגלות שממדי הפיר התרחבו לרגע ולא הייתי צפוי להיתקל עוד בבעיות מיוחדות” (תרגום ע”פ: T. Lewin, The Siege of Jerusalem by Titus…, London 1863, p. 205).

את התקשורת עם חבריו החרדים לשלומו, ניהל לוין בצעקות. את הצעקות הם שמעו, אבל לא רק הם. גם השכנים, שלא עודכנו מראש על הביקור התת-קרקעי מתחת לבתיהם, שמעו את הצעקות. האופה מן המאפייה הסמוכה כנראה לא שכח את הבוקר ההוא עד יומו האחרון…

קצה המנהרה החסום בקיר (הצילום באדיבות ידידי, פרופ’ שמעון גיבסון).

בשנים הבאות נחקרה המנהרה שוב ושוב בידי חוקרים שניסו להבין את זמנה ושימושיה (למשל, בידי צ’ארלס וילסון ב־1864), אבל עובדת היותה חסומה משני צדיה הקשתה על הסקת מסקנות חד משמעיות. בשנת 2001 ערכו הארכאולוגים פרופ’ שמעון גיבסון וד”ר רפי לואיס מחקר מקיף וממצה, שסוכם במאמר אקדמי:

S. Gibson and R.Y. Lewis, “The subterranean Tunnel System beneath Christ Church near Jaffa Gate: Evidence of Guerilla Warfare and a Refugee Hideaway from the time of Titus’ Siege of Jerusalem”, O. Peleg Barkat and others (eds.), New Studies in the Archeology of Jerusalem and its Region, Jerusalem 2019, pp. 18-55.

מסקנתם של גיבסון ולואיס היא שמדובר בקטע של מנהרת מים, שהייתה חלק ממערכת מורכבת של מוליכי מים שנבנו בתקופה ההרודיאנית – בסוף ימי הבית השני. מקור המים, לדעתם, הוא בבריכת ממילא שסיפקה את המים לבריכת צדקיהו (בתחומי הרובע הנוצרי כיום). משם יצאה אמת מים דרומה, לכיוון ארמון הורדוס שהיה במקומו של מגדל דוד בימינו. ארמון הורדוס היה מפואר במיוחד, ומתקניו דרשו מים זורמים רבים:

“[…] ארמון המלך, אשר קצרה לשון אדם למנות את שבחו. כי היה כלול בהדרו ובפאר חסנו […] ומה נפלא היה ספון החדרים בגֹדל קורותיו המצֻפות לתפארה, ולא היה קץ למספר החדרים ולעֹשר תכונתם ושפעתם. וכל חדר היה מלא כלי בית, ורֹב הכלים אשר בהם היו כסף וזהב, ואסטוניות מסביב לחדרים השׂתרגו יחד ועמודים מעמודים שונים נמצאו בהם, וחלל האויר היה ירֹק כֻּלו, כי עצים מעצים שונים צמחו שם ובין העצים היו שבילים ארֻכים לשוח ומסביב לאלה נמצאו ברכות עמֻקות ומקוי מים מלאים ובכל מקום מזרקות נחֹשת רבים מאֹד, אשר קלחו מהם מים, ומסביב לברכות היו מגדלים קטנים רבים, שובכים ליוני הבית. אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ה ד, ד [מהדורת י”נ שמחוני]).

עודפי המים ממתקני הראווה בארמון הורדוס הוזרמו במנהרה מזרחה, במורד צלע ההר, אל עבר שכונות הפאר ב’עיר העליונה’ (הרובע היהודי של ימינו), שם הזינו כנראה את בורות המים ומקוואות הטהרה, ואולי הופנו אף מזרחה משם, אל אזור הגיא (הטרופויון) החוצץ בין העיר להר הבית. המנהרה שלפנינו היא זו שהזרימה מים מארמון הורדוס מזרחה.

בסופו הנורא של המרד הגדול בשנת 70 לספה”נ, כשבית המקדש כבר בער בלהבות, התבצרו אחרוני המורדים בעיר העליונה שעדיין לא נפלה לידי הרומאים. במגדל פצאל, אחד משלושת המגדלים המפוארים בארמון הנטוש של הורדוס, התבצר אחד ממפקדי המורדים – שמעון בר גיורא. כשהרומאים סגרו עליהם וסיכוייהם לשרוד אפסו, הם ירדו אל המנהרות בניסיון נואש להינצל מגורלם. כך תיאר זאת יוסף בן מתתיהו:

“עוד צל תקוה נשאר לעריצים ולחבר השודדים אשר אתם, כי יעלה בידם להמלט דרך המנהרות. הם בטחו כי לא יוכלו הרומאים למצאם בברחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם, עד אשר יחריבו הרומאים את העיר כליל ויסורו מעליה, ואז יוכלו גם הם להמלט על נפשם. אולם תקוָתם זאת היתה חלום […] ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצֹא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על גבן ואת הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפיִם פגרים, מהם פגרי אנשים אשר טרפו את נפשם בכפם, ורֻבם חללי רעב” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ו ז, ג – ו ח, ה [מהדורת י”נ שמחוני]).

הרומאים טבחו ללא רחם במורדים המסתתרים במנהרות. שמעון בר גיורא עצמו נתפס בעודו בחיים וסופו שהובל בתהלוכת הניצחון לרומא, שם הוטל מראש סלע טָארְפֵּיאַן אל מותו, לעיני קהל המונים מריע. סביר להניח אפוא שהמנהרה מתחת לכנסיית המשיח הייתה אחת ממנהרות המילוט של אחרוני הלוחמים היהודים בירושלים.

הראשון שהציע לזהות מנהרה זו עם נתיב ההימלטות של שמעון בר גיורא וחבריו המורדים היה הנרי בייקר טריסטראם. טריסטראם היה חוקר טבע אנגלי, שסייר ברחבי הארץ בשנים 1864-1863 לצורך מחקר עולם החי והצומח. ספרו “החי והצומח של ארץ ישראל” שראה אור לראשונה ב-1889, נחשב לאבן יסוד במחקר הביולוגי של הארץ, ועד היום יש ציפור ולטאה שקרויים על שמו. ביומנו הוא מספר על ביקורו בירושלים, ומזכיר גם את המנהרה שסקרנה, כאמור, חוקרים נוספים בזמנו:

ה”ב טריסטראם, מסע בארץ ישראל: יומן 1864-1863 (מהדורת ח’ בן עמרם), ירושלים 1975, עמ’ 142.

 

קרוב למאתיים שנה חלפו מאז גילוייה של המנהרה, ונראה כי עדיין לא חשפה את כל סודותיה.

 

9.2022

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן