המטייל בעיר העתיקה, ובמיוחד ברובע המוסלמי, יוכל להבחין במעקות גג בדגם של משולשי טיח או בטון, שבתוכם מקבצי צינורות חרס חלולים.
זהו הכיזאן – אלמנט אדריכלי, ממאפייני הבנייה המוסלמית המסורתית בירושלים. לשיטה זו היו כמה יתרונות חשובים: החרס היה חומר זמין וזול, ומשקלו הקל חסך בעיות של הכבדת יתר על המעקה עצמו בפרט ועל המבנה בכלל. התוצר הסופי, של כוורת הצינורות, אפשר משב רוח ואוויר מרענן בימי החום.
העיר העתיקה, כידוע, צפופה מאוד, ולכן הבתים מאוד פונקציונליים. הדיירים ניצלו עד תום כל פיסת שטח וחצר, לצרכיהם היומיומיים. אם גרו בקומות התחתונות ניצלו את החצר המשותפת, ואם גרו בקומות העליונות ניצלו את הגגות השטוחים לתליית כביסה, לייבוש פירות וירקות, למנוחה ועוד.
בגלל צפיפות הדיור והמחסור בשמש ובאור צח התרכזו חיי המשפחה, ביחוד בימות הקיץ החמים, בחצר בה בִּשלה עקרת הבית את תבשיל העוני, כִּבסה את הלבנים ותלתה אותם על החבל המתוח מעל החצר. אליה הוציאה את הכרים והכסתות לאוורור ולחִמום בשמש, ולפנות ערב התישבו בני המשפחה על רצפת החצר או על כסאות נמוכים מסביב לשולחן, הוא טס (סיניָה) גדול של מתכת המונח על כסא נמוך, ואכלו בצוותא את הארוחה העיקרית של היום. שעה קלה אחרי ארוחת הערב הציעו בחצר או על הגג השטוח של הבית את כלי המִטה וישנו שנת ישרים (ישעיהו פְּרֶס, מאה שנה בירושלים, ירושלים 1964, עמ’ 17).
אלא, שהפעילות על הגג הייתה מקור לבעייה שהטרידה מאוד משפחות מסורתיות – יהודיות, מוסלמיות או נוצריות: הצניעות, ובמיוחד של האישה. בתוך ביתה האישה נסתרת מעיני מי שלא אמור להתבונן בה, אבל כשהיא יוצאת ממנו לגג היא עלולה להיחשף למבטיהם הסקרניים של השכנים. ולזה – אין מצב בעיר הקודש. הכיזאן היה המענה לבעייה זו: צינורות החרס הצפופים סוגרים את שדה הראייה ומאפשרים לבעלת הבית הצנועה להישאר במרחב הפרטי שלה גם כשהיא עולה לגג.
כיזאן ברחבי העיר העתיקה בירושלים. צייר אלמוני, 1854 (באדיבות תמר הירדני).
‘אחותה’ של הכיזאן היא המשרביה – סבכת עץ שהקיפה מרפסות תלויות מעל הרחוב. המשרביה, כמו הכיזאן, אפשרה לאישה להיסתר מעיני זרים, ובהזדמנות זו גם ליהנות מן האוויר הפתוח ומן הצל שהעניקו פסי העץ האלכסוניים. יתרון נוסף היה למשרביה, שאפשרה לאישה לראות דרכה את הרחוב מבלי להיראות.
מארק טוויין, הסופר האמריקני הנודע, שביקר בירושלים בשנת 1867, תיאר בדרכו ההומוריסטית והצינית את נוף הגגות ומרפסות המשרביות בעיר העתיקה:
מראה העיר מוזר. בשיפעת כיפותיה הקטנות, הריהי כדלת בית כלא כבדה המחוזקת בזיזים עגולות. על כל בית מוצא אתה מאחת ועד שש כיפות אבן מטוייחות, רחבות ורדודות, נטועות ביחידות או באגודה אחת בטבור הגג השטוח. לפיכך, בהשקיפך ממרום על ציבור הבתים המצופף הזה (כה מצופף, עד כי דומה שאין רחובות כלל והעיר נראית כמיקשה אחת), רואה אתה את העיר הזיזית ביותר בעולם, זולת קונסטנטינופול. דומה כאילו מטבורה ועד עיבורה מקורה היא בצלחות הפוכות […] וסורג עץ כלובי בולט מכל חלון. כדי לשחזר רחוב ירושלמי אין לנו אלא להפוך כלוב עופות על פיהו ולתלותו לפני כל חלון בסימטת בתים אמריקנית (מ’ טוויין, מסע תענוגות לארץ הקודש, ירושלים 1999, עמ’ 125).
