גיליון 205, אדר א’ תשפ”ד
יוחנן המטביל הוא מדמויות היסוד במסורת הנוצרית. הוא נולד בסביבות שנת 0 לספה”נ למשפחת כוהנים מיוחסת מעין כרם, כפר מדרום-מערב לירושלים. על סיפור לידתו וזיהוי האתרים הנקשרים בילדותו כתבנו בעבר:
לפי המסורת הנוצרית, הוריו של יוחנן – זכריה ואלישבע – חיכו וייחלו שנים רבות להריון ותלו בבנם יחידָם תקוות גדולות. יש להניח שאביו חלם לראות אותו עובד לצדו ככהן בעבודת הקודש בבית המקדש, אבל ליוחנן היו תוכניות משלו. אולי בהשפעת כתות המדבר, שסלדו מחיי החומר והחברה בירושלים, יצא יוחנן למסעות התבודדות במדברות, כשהוא לבוש שֵׂער גמלים וניזון מחגבים ודבש-בר, הטיף לאנשים לחיות בטהרה ובפרישות, “וַיִּקְרָא טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת הַחֲטָאִים” (לוקס ג, 3).
מנזר יוחנן במדבר, מעל גדתו הדרומית-מזרחית של נחל שורק, ליד המושב אבן ספיר ממערב לירושלים. נזירים פרנציסקנים זיהו כאן את אתר ההתבודדות הראשון של יוחנן המטביל, שביתו נמצא בקרבת מקום, בכפר עין כרם. את המנזר הם ייסדו בשנת 1922 (קרדיט: חגי אגמון שניר, ויקיפדיה).
בין המאזינים לדרשותיו בכיכר הירדן היה ישו מנצרת, שגם היה בן משפחתו (אמותיהם, אלישבע ומרים, היו בנות דודות). הכרזתו של יוחנן על הבחירה בישו, מיד לאחר שהוטבל על ידו בירדן, הפכה למעמד יסוד באמונה הנוצרית, והיום שבו זה קרה (20 בינואר) נקבע אצל האורתודוכסים ליום חג (אפיפניה). אתר הטבילה בירדן (בקאסר אל-יהוד) נחשב עד ימינו לאתר השלישי בקדושתו לנוצרים, ומנזר יוחנן המטביל הסמוך לו הוא המנזר הנמוך ביותר בעולם. יוחנן ראה את ייעודו בהמשך הפצת מסריו, אבל לא זכה להאריך ימים.
הטֶטְרָארְך (השליט האזורי) במחוזות הגליל והפֶּרָאיָיה (עבר הירדן המזרחי) מטעם השלטון הרומי באותם ימים היה הורדוס אנטיפס, בנו של המלך הורדוס. פעילותו של הדרשן הסגפן הנלהב, שהחל לסחוף אחריו תלמידים רבים, הדאיגה אותו. באותה עת פשטה התופעה של כתות דתיות ומשיחיות שסחפו אחריהן יהודים רבים, והרומאים חששו מפני הלהט הפוליטי והמהפכני שלהן ודכאו אותן ביד קשה ואכזרית. כך הסביר יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של שלהי ימי הבית השני:
“שכן הרג הורדוס [אנטיפס] את האיש הטוב הזה [יוחנן המטביל], שקרא ליהודים לעשות מעשים טובים ולנהוג בצדקות בין אדם לחברו ובחסידות כלפי אלוהים ולהתכנס יחד ולקבל את הטבילה, מפני (שרק) בדרך זו הטבילה נראית ראויה להתקבל לפניו, אם לא תשמש לשם בקשת כפרה לעוונות כלשהם אלא לשם טהרת הגוף, שהרי הנשמה טהרה קודם לכן על ידי מעשים טובים. ומפני שאנשים מכל הסוגים היו מתכנסים (אצלו), מאחר ששמחו מאוד לשמוע דבריו, פחד הורדוס שמא דבר היותו נאמן עליהם עדי כדי כך יביא למרידה, שכן נראה היה שיעשו הכול לפי עצתו, וחשב שטוב בהרבה שיקדים ויהרגוֹ קודם שתתגלגל על ידו מרידה כלשהי משיתחרט לאחר פְּרוֹץ ההפיכה על שנפל בצרה. ויוחנן נשלח, בגלל החשד של הורדוס, שבוי למבצר מכוור שנזכר למעלה, והומת שם” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יח ה, ב [119-117]).
לדברי יוסף בן מתתיהו, יוחנן המטביל נחשד בהמרדה ולכן נכלא והוצא להורג במכְוָור – מבצר חשמונאי-הרודיאני, המזוהה בימינו בממלכת ירדן, ממזרח לים המלח. מדבריו משתמע שהחשדות נגד יוחנן היו כלליות ולא כללו מידע על המרדה של ממש, אבל גרסת הסיפור בברית החדשה שונה לגמרי וכוללת ‘כתב אישום’ מסוים מאוד. לפי גרסה זו, להורדוס אנטיפס נודע שיוחנן מעז לחרף אותו באזני ההמונים על כך שנשא לאישה את הֵרוֹדיאס בניגוד להלכה האוסרת זאת, שכן קודם לכן הייתה נשואה לאחיו פיליפוס ואף הולידה ממנו ילדים. כאשר נודע להרודיאס על פעילותו של יוחנן, חמתה בערה בה והיא דרשה את ראשו, פשוטו כמשמעו. היא קיבלה את מבוקשה מהורדוס אנטיפס, כמתנת יום הולדת:
“וַיְהִי הַיּוֹם הַמֻּכְשָׁר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הוֹרְדוֹס מִשְׁתֶּה בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתוֹ לִגְדוֹלָיו וּלְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְרָאשֵׁי הַגָּלִיל. וַתָּבֹא בַת הוֹרוֹדְיָה וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס וּבְעֵינֵי הַמְסֻבִּים עִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה שַׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶת אֲשֶׁר תַּחְפְּצִי וְאֶתֵּן לָךְ. וַיִשָּׁבַע לָהּ לֵאמֹר, כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶתֶּן לָךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת. וַתֵּצֵא וַתֹּאמֶר לְאִמָּהּ מָה אֶשְׁאָל, וַתֹּאמֶר אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל. וַתְּמַהֵר מְאֹד לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּשְׁאַל לֵאמֹר, רְצוֹנִי שֶׁתִּתֵּן לִי עַתָּה בַקְּעָרָה אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל. וַיּתְעַצֵּב הַמֶּלֶךְ מְאֹד, אַךְ בַּעֲבוּר הַשְּׁבוּעָה וּבַעֲבוּר הַמְסֻבִּים עִמּוֹ לֹא רָצָה לְהָשִׁיב פָּנֶיהָ. וּמִיָּד שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַד הַטַּבָּחִים, וַיְצַוֵּהוּ לְהָבִיא אֶת רֹאשׁוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּכְרֹת אֶת רֹאשׁוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר וַיְבִיאֵהוּ בַּקְּעָרָה וַיִּתְּנֵהוּ לַנַּעֲרָה, וְהַנַּעֲרָה נָתְנָה אֶל אִמָּהּ. וַיִּשְׁמְעוּ תַּלְמִידָיו, וַיָּבֹאוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת גְּוִיָּתוֹ וַיְשִׂימוּהָ בַּקָּבֶר” (מרקוס ו, 29-21).
ראשו הערוף של יוחנן המטביל בקערה, פסל בגבס מאת מרק אנטוקולסקי, 1878. מוזאון ישראל בירושלים.
לפי המסופר, תלמידיו של יוחנן נשאו את גווייתו של יוחנן והביאוה לקבורה. לפחות מאז המאה ה-4 זוהה קברו בסבסטייה, בירת השומרון. גווייתו נקברה אפוא, אבל מה ידוע על ראשו שלא היה מחובר אליה?
לפי מסורת נוצרית קדומה אחת, גולגלתו של יוחנן נמצאה בהר הזיתים במאה ה-4, אולי לאחר שקברו חולל בידי הקיסר הביזנטי יוליאנוס הכופר (363-361), שפיזר את עצמותיו ועצמות קדושים נוצרים אחרים. בתחומי כנסיית העלייה הרוסית בהר הזיתים נמצאו שרידי כנסיית ביזנטית המשמרת מסורת זו. ברצפת הפסיפס שנחשפה באתר נמצא שקע, שלפי המסופר הוא מקום מציאת ראשו של יוחנן.
שקע ראשו של יוחנן המטביל ברצפת הפסיפס של ‘קָפֶּלת יוחנן’ הביזנטית בהר הזיתים.
ציור בכנסייה הרוסית בהר הזיתים, באתר המיוחס למציאת ראשו של יוחנן.
מסורת נוצרית נוספת מזהה את מקום קבורת ראש של יוחנן בבית מספר 113 ברחוב הנוצרים, בלב הרובע הנוצרי בירושלים. באתר זה נחבאת כנסייה יוונית אורתודוקסית קטנה, הנקראת על שמו של יוחנן המטביל (כנסיית פרודרומוס – ‘המבשר’, כינויו של יוחנן ביוונית). הכנסייה נבנתה בשנת 1842, אך יסודותיה כנראה בתקופה הביזנטית, ונראה ששוקמה בתקופה הצלבנית והייתה חלק ממתחם בית החולים הצלבני סנט ג’והן, שהופעל בידי נזירי המסדר ההוספיטלרי. פטרונו של מסדר זה היה יוחנן המטביל, ולכן המסדר ובית החולים נקראו על שמו – סנט ג’והן (יוחנן הקדוש). לפי מסורת אחת, שטיבה וקדמותה לא ברורים, לכאן הובאה אחת מעצמות גולגלתו של יוחנן וכאן היא שמורה עד עצם היום הזה. מסורת נוספת מזהה פיסות עצם נוספות המיוחסות לגולגלתו של יוחנן בכנסיית הקבר הסמוכה.
הכניסה לכנסיית יוחנן המטביל בין דוכני הסוחרים ברחוב הנוצרים. מעל המשקוף תבליט המתאר את נשיאת ראשו של יוחנן בקערה.
ולסיום, האסלאם קידש גם הוא את דמותו של יוחנן המטביל, וקרא לו א-נבי יחיא. בפעם הבאה כשתבקרו בדמשׂק, אל תשכחו להיכנס למסגד הגדול של העיר. זהו מסגד שבנו האוּמָיים בשנת 715, והוא מן העתיקים והחשובים בעולם. שם, בביתן מהודר בתוך אולם התפילה, יראו לכם המוסלמים את מקום קבורת ראשו של יוחנן המטביל, ולא במקרה. המסגד נבנה על חורבות כנסייה ביזנטית על שם יוחנן המטביל, ובה מסורת על קבורת ראשו של יוחנן. מבנה הכנסייה נהרס בשנת 705, ממש במקביל לחנוכת מסגד אל-אקצה בירושלים, אבל, כאמור, את המסורת בחרו המוסלמים לשמר, והם מצביעים על קבר זה במקום.
