גיליון 318, אלול תשפ”ו
בעשׂורֶיה הראשונים, לא נמצא בישראל הגוף שיגן על מבנים היסטוריים מפני שיני הזמן או שיני הדחפורים. חוק העתיקות הגן רק על מבנים שנבנו עד שנת 1700. הדוגמה המפורסמת ביותר למבנה היסטורי שהוחרב מבלי שתינתן הדעת על חשיבותו וערכו הוא בית הגימנסיה הרצליה בתל אביב. זהו המבנה שנבחר לעטר את סמל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שהוקמה ב-1984 במטרה למנוע הישנותם של מקרים כאלה. רק ב-1991 בא לעולם תיקון החוק שחייב את הקמת הוועדות העירוניות לשימור אתרים.
נדמה שהמבנה ההיסטורי המפורסם ביותר בירושלים שנהרס לטובת יזמות בנייה מודרנית הוא בית היתומות טליתא קומי ברחוב קינג ג’ורג’, עליו כתבנו כאן:
היא כבר לא תקום: ראשיתו ואחריתו של בית טליתא קוּמי בירושלים
בית טליתא קומי לא היה היחידי. ברחוב פינס 6, ליד כיכר הדווידקה, עמד פעם ‘בית הדגל’ – זה היה כינויו של מבנה שהיה מן היפים בירושלים החדשה, וגם הוא – כמו טליתא קומי – תוכנן בידי האדריכל קוֹנְרָד שִׁיק, גרמני פרוטסטנטי שהיה מחשובי חוקרי ארץ ישראל וירושלים בזמנו. ‘בית הדגל’ נהרס בידי יזם נדל”ן ב-1961, ועל חורבותיו הוקם מלון ‘מרכז’, שנקרא בימינו ‘פרימה פאלאס’.
מלון פרימה פאלאס, 2016 | צילום: דוידוד, ויקיפדיה.
אבל נתחיל מההתחלה. בשנת 1862 רכש המיסיון האנגליקני (‘החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים’) שטח אסטרטגי ורחב ידיים בקצהו המערבי של רחוב הנביאים (בין הרחובות ישעיה ופינס). במרכזו של המגרש (ברחוב הנביאים 82) הוקם בית החולים של המיסיון – מוסד ותיק שנחנך בשנת 1844 בין החומות, והועתק אל מחוץ לחומות ב-1897, אל מתחם מרווח ומודרני.
ממערב לבית החולים הקים המיסיון הנוצרי את בית הספר לבנות יהודיות – גם זהו מוסד שראשיתו בעיר העתיקה. קונרד שיק הגה מבנה דו קומתי מרשים בעל תוכנית סימטרית מפוארת, שבמרכזו בלטה כניסה ראשית שצורתה כמגדל פעמונים מעוטר בכיפה. משני צדי הכניסה נבנו אגפים זהים שבקומתם העליונה שולבה מרפסת אבן מקורה. חלונות המבנה, שפנו מערבה אל עבר מה שלימים תהיה כיכר הדווידקה, היו שקועים אל תוך קירות האבן העבים ומעליהם נבנו קשתות אבן דקורטיביות. בנייתו של בית הספר הושלמה ב-1891, והוא נחנך ב-3 בנובמבר 1892 בטקס רב-רושם, בהשתתפות קונסולים זרים ואישי ציבור.
בשלהי תקופת המנדט הועבר הבניין לרשות השלטון הבריטי, ושימש כתחנת משטרה ומעון לשוטרי המשטרה הניידת (Mobile Force). הימצאותו של המבנה בלב אזור מגורים יהודי חשף אותו למתקפות מצדן של המחתרות היהודיות, ותגובות הנגד של השוטרים הבריטים שהתבצרו בו הסבו פגיעות רבות בנפש וברכוש סמוך.
עיתון הצֹפה, 9.12.1946
בשיאו של המאבק בין היישוב העברי למנדט הבריטי בירושלים, בפברואר 1948, ירו שוטרים בריטים מבניין מעון השוטרים על אוטובוס, הרגו נוסעת ופצעו נוסעים נוספים. בתגובה, תקפו חיילי לח”י את המבנה והאויב הבריטי נסוג ממנו.
עיתון המשקיף, 23.2.1948
לוחמי המחתרות שפרצו לבניין המשטרה הבריטית הניפו על ראשו את דגל תנועת בית”ר בירושלים – הדגל המקורי שהונף מעל מועדון בית”ר עד שהוחרם בידי הבריטים. הנפת הדגל הסמלית הזו היא שהעניקה למבנה את שמו – ‘בית הדגל’. לאמיתו של דבר, הדגל שהונף שם בקביעות היה דגל ישראל.
שוטרי משטרת ישראל בחזית בית הדגל. שימו לב לדגל הלאום המתנוסס בראש המבנה | צלם לא ידוע.
עם הקמת המדינה, הפך בית הדגל למטה הרשמי של משטרת ירושלים העברית, אבל עקב ניתוקו של בית החולים הדסה בהר הצופים ופיזור מחלקותיו ברחבי העיר המערבית, הוחלט להעביר את בית הדגל לרשות בית החולים. המבנה שימש מעתה למרפאות ולמחלקות אשפוז.
אמבולנס בפתח בית הדגל, עת שימש כאגף של בית החולים הדסה. 1949 | אוסף פריצקר, הספרייה הלאומית.
בשנת 1961, עם חנוכת קמפוס בית החולים הדסה החדש והמורחב בעין כרם, פונו המחלקות הרפואיות מהבניין. המבנה ההיסטורי נמכר ליזמים פרטיים, שמלכתחילה תכננו להקים בשטחו בית מגורים אבל כעבור שנים אחדות, ב-1966, אושרו תוכניותיהם להקמת בית מלון.
בית הדגל, שהיה פנינה ארכיטקטונית והיסטורית, חרב ולא נותר ממנו זכר. נדמה שגם מהזיכרון הוא אבד ונשכח, אבל אולי הקורבן הזה נדרש כדי להעלות את המודעות הציבורית לשימור אתרים. הריסתו, כמו גם הריסת מבנים היסטוריים אחרים בירושלים וברחבי הארץ, עוררה גלי מחאה ותרעומת שהביאו לבסוף, כאמור, לחוק שימנע את מחיקת פניו של העבר.
