בנובמבר 1999 חפרו פועלי הוואקף המוסלמי בור עצום ממדים בפינה הדרום-מזרחית של הר הבית, תחת עינם העצומה (או הקורצת) של רשויות החוק הישראלי. במשך שעות ארוכות פינו מאות משאיות את העפר והאבנים, והשליכו את מרביתם אל ערוץ הקדרון. זמן לא מועט חלף עד שאותן רשויות עצמן התירו לחוקרים לבדוק את השפכים הללו, כדי להציל פיסות מידע חשובות על האתר הקדוש ביותר לעם היהודי, אתר שלא נערכו בו חפירות ארכאולוגיות מעולם. זהו הרקע לפרויקט סינון העפר מהר הבית, המתנהל מאז שנת 2004 בפיקוח ארכאולוגי הדוק ובסיוע מתנדבים רבים. עד לא מכבר פעל המיזם בעמק צוּרים, וכיום הוא מתנהל במצפה משׂוּאות שבהר הצופים.
בין הממצאים הרבים בפרויקט הסינון נמצאו למעלה ממאה אריחי אבן צבעוניים מוּחְלקים וחתוכים בדיוק רב, בקווים גאומטריים. ד”ר גבריאל ברקאי וצחי דבירה, הארכאולוגים המנהלים את פרויקט הסינון, תארכו את אריחי האבן לתקופה ההרודיאנית – שלהי ימי הבית השני.
מדגם מאריחי הריצוף הצבעוני שנמצאו בעבודות סינון עפר הר הבית (באדיבות צחי דבירה, פרויקט סינון העפר מהר הבית).
אריחי האבן, שנמצאו בשלמותם או בשבריהם, זוהו כמרצפות מסגנון אופוס סקטילה (Opus Sectile בלטינית: עבודת חיתוך), הטיפוסי למבנים יוקרתיים במיוחד בתרבות הבנייה הרומית, סגנון שנחשב למפואר בהרבה מריצוף הפסיפס. כך תיאר יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של סוף תקופת הבית השני, את פניה של רחבת הר הבית ההרודיאני:
“וכל הכיכר מתחת לרקיע היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ה, ה, ב).
תרבות הבנייה הרומית המפוארת בירושלים מיוחסת בעיקר להורדוס, ששלט ביהודה במאה ה-1 לפנה”ס. לפיכך, לא מפתיע שאריחי אופוס סקטילה נמצאו גם בארמונותיו ביריחו, במצדה, בקיסריה ועוד. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, גם מארמונו שבירושלים לא חסך הורדוס את הריצוף המהודר הזה:
“מי יוכל לתאר את מרצפת הבִּניָנים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר […] אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה” (שם, ה, ד, ד).
האמנם יובאו אבני הריצוף לירושלים “מכל הארצות למכביר”? החוקרים בדקו את מוצאן של אבני האריחים שנמצאו בעפר הר הבית, והם אכן זיהו אבנים מיובאות שמוצאן מיוון, מאסיה הקטנה, מטוניסיה וממצרים. מעניין לציין שמקבילות לאותן תצורות של אבנים מיובאות נתגלו גם ברצפות אופוס סקטילה, שנחשפו בווילות המהודרות של רומא ופומפיי. לעומתן, זוהו גם אריחים מאבן מקומית – כאלו שצבעם כהה, שנחצבו מאבן קירטון ביטומני שמקורה מצפון-מערב לים המלח, וכאלו שצבעם בהיר, שנחצבו מאבן גיר אדמדמה.
כמובן שריצוף האבן הצבעוני היה יקר במיוחד, ולכן נמצאו תורמים שהקדישו לכך את מיטב כספם, כמיטב המסורת היהודית. אחד מהם היה תושב רוֹדוּס, שכתובת ההקדשה ביוונית לתרומתו נמצאה סמוך לכותל הדרומי של הר הבית:
“שנת העשרים [למלכות הורדוס] בזמן הכהן הגדול [פלוני] פאריס בן אָקֶסון [אשר נמצא] ברודוס [תרם] עבור הריצוף [סכום מסוים] של דרכמות” (ב’ איזק, “תרומה למקדש הורדוס בירושלים”, ארץ ישראל, יח [תשמ”ה], עמ’ 4).
דורות רבים לאחר החורבן עוד סיפרו יהודים על ההתפעלות הרבה של עולי הרגל מיופיו של המקדש וסביבותיו, ולא שכחו את אריחי האופוס סקטילה:
“אמרי: מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה [מימיו]. במאי בנייה? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי: באבני כוחלא שישא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל סידא. סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה דהכי שפיר טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא” (בבלי, בבא בתרא ד ע”א).
תרגום: אומרים: מי שלא ראה בנין (בית המקדש של) הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו. במה בנה אותו? אמר רבה: באבני שיש לבן וירוק. יש שאומרים: באבני שיש כחול, לבן וירוק. הוציא (קצת מ)שְׂפָת (האבן) והכניס שָׂפָה, כדי שיוכל להכיל את הסיד. רצה (הורדוס) לצפות אותו בזהב, אמרו לו חכמים: הנח לו (ואל תצפהו), שכך יפה יותר, שנראה כמו גלי הים.
שחזור רצפת אריחים בשיטת אופוס סקטילה, על רצפת הדֶק של מרכז המבקרים עיר דוד, 2021.
עבורנו כיום, אחרי אלפיים שנות גלות, זיכרונות העלייה לרגל לירושלים הם כבר זיכרונות מעומעמים. אבל בזכות עבודתם המסורה של המתנדבים בעבודות סינון עפר הבית, ובזכות צחי דבירה וחבריו הארכאולוגים שמתמסרים לפרויקט הזה במשך שנים רבות ועקשניות, אנו יכולים לטעום מעט מן המעט של הדר המקדש בימי תפארתו.
