מוצאו של נחל קדרון בקו פרשת המים, באזור שכונת גאולה של ימינו. משם הוא מתחתר מזרחה לרגלי הר הצופים, פונה דרומה כשהוא חוצץ בין הר הבית ועיר דוד ובין הר הזיתים וממשיך בדרכו אל ים המלח.
מפה טופוגרפית של ירושלים, באדיבות תמר הירדני. הסימון הירוק מציין את קו פרשת המים. העיגול השחור בתוואי נחל קדרון מציין את מיקומה המשוער של בריכת האגירה.
בניגוד למקטע המוכר והסמוך לעיר העתיקה, אפיקו העליון והצפוני של נחל קדרון הוא רחב ולא עמוק. משני צדיו משתרעות בימינו שכונות בית ישראל, שייח’ ג’ראח, שמעון הצדיק וואדי ג’וז. באזור זה, שבימינו נמצא ממזרח לרחוב חיים בר לב, נמצאה בעבר בריכת אגירה גדולה. סכר שנבנה לרוחבו של הנחל אצר את מי הנגר מאגן הניקוז סביבו, והם נאגרו ממערב לו. בימינו אין זכר לבריכה זו, ושטחה כוסה באבנים ועפר שהפכו למגרש חנייה מכוער.
מגרש החנייה בשטח בריכת האגירה הקדומה בנחל קדרון, 2021. צילום: שירה אסרף.
אבל עד המחצית הראשונה של המאה ה-20 עוד זרמו המים אל הבריכה, ובשנת 1891 אף נחנכה שכונת נחלת שמעון על גדותיה. בתחילה חששו מייסדי השכונה מפני “הביצה” ואֵימת מחלת המלריה שהיא עלולה להפיץ (פ’ גראייבסקי, אבני זכרון, ירושלם תרפ”ח, עמ’ 40), אבל לאחר שנוסדה הפכה הבריכה להיות חלק מנוף השכונה:
“שׂדות בּוּר השתרעו סביב לעיר, והשכונות הספורות שמחוץ לחומותיה נראו כאיים זעירים ונפחדים, הצפים ומתנודדים על פני הבתה והטרשים. לפעמים היתה יוצאת משער שכם והולכת לעבר שכונת מאה שערים. מצפון-מזרח לשכונה נקווה כל חורף אגם מים גדול שקנים כיתרוהו וקרפדים שוררו בו ולפעמים נחתו על חופו חסידות תועות” (מאיר שלו, עשו, תל אביב תשנ”א, עמ’ 68).
עדרי כבשים ועזים על שפת בריכת האגירה בנחל קדרון העליון. ברקע – בתי שכונת נחלת שמעון (מימין) ושייח’ ג’ראח, 1918-1906 (מתוך: E. M. Lilien, Painting with Light, Tel Aviv 1990, pp. 160-161).
הבריכה נעלמה מנופה של ירושלים בתקופת שלטון הבריטים, שחששו מפני בעיות תברואה שהיא עלולה לייצר. כך סופר בספר “חכם גרשון מנחלת שמעון”, שהעלה את זיכרונותיה של שכונת נחלת שמעון:
“ברבות הימים הפכה בריכה זו ביצה ממארת, קן של יתושים ומקור מחלות לתושבי השכונה. בשנת תרצ”ט (1939) ישב על כסא ראש העיר בירושלים דניאל אוסטר, בתוקף מינוי ארעי שניתן לו ע”י שלטונות המנדאט. אוסטר נענה לפנייתם של תושבי [שכונת] שמעון הצדיק, ושלח פועלים לסתום את הבריכה ולמלאה עפר. עבודת מילוי הבריכה וסתימתה נמשכה כשני חודשים. זקנים שבשכונה ראו, נאנחו ואמרו: כך נסתם שריד עתיק מתקופת התנ”ך…” (יונה כהן, חכם גרשון מנחלת שמעון, ירושלים 1968, עמ’ 35).
בריכת האגירה נשכחה כמעט לגמרי, ונותרה כחידה היסטורית. ד”ר דויד גורביץ’ חקר לעומק את הבריכה הקדומה ואת מהותה (ד’ גורביץ’, “הבריכה ליד קברי המלכים והבריכה שלא היתה”, א’ ברוך וא’ פאוסט [עורכים], חידושים בחקר ירושלים: הקובץ התשעה עשר, רמת גן תשע”ד, עמ’ 178-153). הוא הצביע על כך שהבריכה נבדקה לראשונה בידי מחלקת המדידות הבריטית בראשותו של צ’ארלס וילסון בשנת 1865, שהניח שהבריכה שימשה את תושבי העיר ולכן חיפש תשובות לשאלה כיצד הובלו המים העירה, אך מלבד השערות לא הצליח להוכיח דבר. קונרד שיק היה הראשון שניהל חפירה ארכאולוגית בשטח הבריכה בשנת 1881. הוא הצליח לחשוף שרידים של דפנות הבריכה, אבל גם הוא לא הצליח להוכיח את שימושיה.
בריכת הקדרון העליון (מוקפת בעיגול שחור) במפה משנת 1888 (E. Pierotti, Plan de Jerusalem Ancienne et Modern). אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.
כ-140 שנה חלפו מאז חפר קונרד שיק באדמת הבריכה, ומאז לא התבצע כל מחקר בשטחה. שאלות ייעודה של הבריכה נותרו סתומות, ואפילו שאלת ייסודה נותרה בערפל. כידוע, אצירת המים באפיקי הנחלים באמצעות סכרים הייתה שיטה מקובלת בימי הבית השני – בריכת הסולטן באפיק גיא בן הינום, בריכת השילוח באפיק הגיא ובריכת בני ישראל באפיק נחל בית זיתא הן דוגמאות לבריכות כאלה. בריכת הקדרון העליון הייתה עשויה להתאים לשיטת הבנייה מתקופה זו, אבל אין בידינו כל מחקר שיוכל לאשש השערה זו.
בריכת האגירה הקדומה אבדה, וכך גם שכונת נחלת שמעון שחרבה במלחמת העצמאות (1948), וממש כמו הבריכה שלידה, נשכחה מלב.
תודתי לידידי, חוקר ירושלים ומורה הדרך המצוין ד”ר דויד גורביץ’, על הערותיו המחכימות.
8.2022
