שער הפרחים או שער הורדוס?

מפת ז’אן זואלרט, 1586. מתוך: א’ שילר, בנתיב עולי הרגל לארץ הקודש [קרדום, 14-13], ירושלים תשמ”א, עמ’ 44.

הבית הבודד בצפון-מזרח העיר, המצוין במפה במספר 27 (בחלקה הימני והתחתון של המפה), מכונה “ביתו של הורדוס” (על פי תרגום שילר). זהו שריד למסורת נוצרית מימי הביניים (מן התקופה הצלבנית ואילך), וסמיכותו של האתר לנתיב דרך הייסורים (ויאה דולורוזה), עם אתרים אחרים המזוהים עם השלטון הרומי בזמנו של ישו – מצודת אנטוניה, הפריטוריום (בית המשפט) ומושב הנציב – אינו מקרי.

“ביתו של הורדוס” במפת זואלרט מזוהה בדיר אלעדס – כיום כנסייה יוונית אורתודוקסית בקצה סמטה צרה ושכוחה ברובע המוסלמי – ברחוב חוש אלעדס 15. המסורת הנוצרית ביחס לאתר זה מורכבת מעט: הכנסייה נקראת סנט ניקודמוס, על שם נקדימון שנזכר בברית החדשה כמי שסייע להביא את גופתו של ישו לקבורה (יוחנן ג, 42-39). הכנסייה מכונה גם דיר אלעדס – מנזר העדשים, על שם בית תמחוי שסיפק מרק עדשים לעניים. בנוסף לאלה, המסורת המקומית מצביעה במבנה, שיסודותיו כנראה צלבניים, על מקום כלאו של פטרוס. פטרוס, בכיר תלמידיו של ישו, הושלך לכלא בחג הפסח ושוחרר משם באורח נס בידי מלאך:

“בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח הַמֶּלֶךְ הוֹרְדוֹס אֶת יָדוֹ לְהָרַע לַאֲנָשִׁים מִן הַקָּהָל. וַיָּמֶת אֶת יַעֲקֹב אֲחִי יוֹחָנָן בֶּחָרֶב. וַיַּרְא כִּי טוֹב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַיְּהוּדִים וַיּוֹסֶף לִתְפֹּשׂ גַּם אֶת פֶּטְרוֹס, וְהַיָּמִים יְמֵי חַג הַמַּצּוֹת. וַיֹּאחֶז אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ בְּמִשְׁמָר וַיִּמְסְרֵהוּ לְאַרְבַּע מַחְלְקוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה אַנְשֵׁי צָבָא לְשָׁמְרוֹ, כִּי אָמַר לְהַעֲלוֹתוֹ אַחֲרֵי הַפֶּסַח לִפְנֵי הָעָם. פֶּטְרוֹס הָיָה עָצוּר בְּמִשְׁמָר, וְהַקְּהִילָּה הֶעְתִּירָה בַעֲדוֹ בְּחָזְקָה אֶל הָאֱלֹהִים. וַיְהִי בַלַּיְלָה אֲשֶׁר אָמַר הוֹרְדוֹס לַהֲבִיאוֹ מָחָר לְדִין וַיִּישַׁן פֶּטְרוֹס בֵּין שְׁנֵי אַנְשֵׁי צָבָא וְהוּא אָסוּר בִּשְׁנַיִם זִקִּים, וְשֹׁמְרֵי הַפֶּתַח שֹׁמְרִים אֶת הַמִּשְׁמָר. וְהִנֵּה מַלְאַךְ ה’ נִצָּב עָלָיו וְאוֹר נָגַהּ בַּחֶדֶר וַיִּסְפֹּק עַל יֶרֶךְ פֶּטְרוֹס וַיְעִירֵהוּ לֵאמֹר, קוּם מְהֵרָה וַיִּפְּלוּ מוֹסְרוֹתָיו מֵעַל יָדָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמַּלְאָךְ חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְהַנְעֵל אֶת רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן, וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲטֵה מְעִילְךָ וְלֵךְ אַחֲרָי. וַיֵּצֵא וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו וְלֹא יָדַע אִם אֱמֶת הוּא הַנַּעֲשֶׂה לּוֹ עַל יְדֵי הַמַּלְאָךְ, כִּי כְּמַרְאֶה הָיָה בְּעֵינָיו. וַיַּעַבְרוּ דֶּרֶךְ הַמִּשְׁמֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה וַיָּבֹאוּ עַד שַׁעַר הַבַּרְזֶל אֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ הָעִירָה וַיִּפָּתַח הַשַּׁעַר לִפְנֵיהֶם מֵאֵלָיו וַיֵּצְאוּ הַחוּצָה, וַיַּעַבְרוּ רְחוֹב אֶחָד וַיַּעַל הַמַּלְאָךְ מֵעָלָיו פִּתְאֹם. וַיְהִי בְּשׁוּב דַּעְתּוֹ עָלָיו וַיֹּאמֶר פֶּטְרוֹס, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי בֶאֱמֶת כִּי הָאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ וַיְפַלְּטֵנִי מִיַּד הוֹרְדוֹס וּמִכָּל מְזִימַּת עַם הַיְּהוּדִים” (מעשי השליחים יב, 11-1).

נשים לב שהמזימה – על פי הברית החדשה – מיוחסת למלך הורדוס, אבל האירוע לא התרחש בזמנו של הורדוס ‘הגדול’, המלך הנודע, אלא בימי בנו – הורדוס אנטיפס, מושל הגליל והפֶּרָאיָה (עבר הירדן היהודית) ושנוא נפשם של ישו וחבריו. הנציב הרומי באותה עת, פונטיוס פילָטוס, ביקש מהורדוס אנטיפס לשפוט את ישו, אולם הלה ביזה אותו והחזירו לידי הנציב (לוקס כג, 11-1). מסורת נוצרית נוספת מזהה בדיר אלעדס את ביתו של הורדוס אנטיפס. יש סוברים ש’דיר אלעדס’ אינו אלא שיבוש שמו של הורדוס, וכל עניין העדשים השתרבב בטעות למקום. כך או כך, קרבת “ביתו של הורדוס” לשער בחומת העיר העות’מאנית הוא שנתן לו את שמו ‘שער הורדוס’.