גיליון 296, אדר תשפ”ו
עם הגידול המהיר והרב במספר היהודים בירושלים מאמצע המאה ה-19, התרחבו גבולותיו של הרובע היהודי והתפשטו אל עבר הרבעים השכנים. רחובות ח’לדייה, הגיא, הדגל ועוד, שבימינו נחשבים בתחומיו של הרובע המוסלמי, היו מאוכלסים ביהודים רבים ולמעשה היו חלק בלתי נפרד מהרובע היהודי עצמו. מגמת התפשטות זו נחלשה עם צמיחתן של השכונות החדשות מחוץ לחומות ונבלמה במשבר הקשה של שנות מלחמת העולם הראשונה (1917-1914).
בימי המנדט הבריטי הוסיפה העיר החדשה להתפתח במהירות, ומספרם של תושביה היהודים נסק והגיע לכמעט 100,000. בה בעת, המשיך היישוב היהודי שבין החומות להידלדל. בראשית שנות העשרים פרצו מאורעות הדמים, ויהודי העיר העתיקה, החשׂוּפים לחיכוך עם האוכלוסייה הערבית השכנה, סבלו מפגיעות בנפש וברכוש. עד 1939 נותרו בין החומות רק כ־2,000 יהודים – ירידה של 62 אחוזים במספר התושבים היהודים בעיר העתיקה, בה בשעה שבעיר החדשה גדל מספרם בשיעור זהה. ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי ננטשה לחלוטין, ומעתה הצטמצם מרחב ההתיישבות בעיר העתיקה לשטח של כ־70 דונם (250 על 350 מטרים) בדרום הרובע היהודי.
(צילום: יעל י, ויקיפדיה).
זהו, על קצה המזלג, הרקע ההיסטורי לצמיחתו המהירה של היישוב היהודי ברובע המוסלמי במחצית השנייה של המאה ה-19 ולקריסתו המהירה במחצית הראשונה של המאה ה-20. זהו גם הרקע לנוכחות המרשימה של סוחרים, יזמים ותעשיינים יהודים במרכז המסחרי שבלב העיר העתיקה – סביב הרחבה הפנימית של שער יפו, לאורך רחוב השלשלת, רחוב דוד ורחוב הנוצרים ובשווקים העתיקים של הצורפים, הבַּשָׂמים והקצבים.
רחוב השלשלת, 1883 (מתוך: Charles W. Wilson, Jerusalem – Die Heilige Stadt, Jerusalem, p. 49).
במאמר קצר זה נתמקד ברחוב השלשלת – עורק כלכלי מרכזי היסטורי בעיר העתיקה, שראשיתו במפגש הסמטאות דוד-היהודים-השווקים בלב העיר העתיקה וקצהו המזרחי בשער השלשלת, בכניסה להר הבית. מדוע בחרנו להתמקד דווקא ברחוב הזה? משום שביולי 2025 נשלחה הנחייה ממאיר פרוש, שר ירושלים ומסורת ישראל, אל הרצל בן ארי, מנכ”ל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, וכותרתה: “מימוש הפקעת הנכסים ברחוב השלשלת”:
מהי “החלטת ההפקעה”? ההפקעה היא החלת בעלות המדינה על נכסים – קרקעות ובתים – בתמורה לפיצוי בעליהם. לאחר איחוד העיר העתיקה במלחמת ששת הימים אימצה ממשלת ישראל את מדיניות ההפקעות בירושלים. בעיר העתיקה – ובכלל זה ברובע היהודי החרב – הייתה מפת בעלויות הנדל”ן מסובכת במיוחד: נכסי וַקְף (הֶקְדֵּש מוסלמי), הקדשים יהודיים, נכסי נפקדים, רכוש ממשלתי ירדני, כנסיות, רכוש פרטי, חזקות דיור ועוד. הנחת היסוד הייתה שלא ניתן לְרצות את כל בעלי הרכוש, שהם רבים ומגוונים מאוד, ובלא הפקעה גורפת של הנכסים, לא תקודם כל תכנית לשיקום הרובע. לכאורה זהו פתרון נוח, שכן הוא מעגן בחוק את סמכותה של המדינה לפעול בהתאם לצרכיה, אבל כשמדובר בעיר העתיקה הוא עלול לפגוע במרקם הפוליטי והדתי, השברירי ממילא, ולעורר תגובות בין־לאומיות נזעמות.
האדריכל אהוד נצר (כן, זה המוכר משלב מאוחר יותר של חייו כארכאולוג התקופה ההרודיאנית) התבקש לשרטט את גבולות הרובע, וב־11 בינואר 1968 הגיש את מסקנותיו. מתוך כ־850 דונם – שטחה הכולל של העיר העתיקה – הוגדרו כ־120 דונם כשטחו של הרובע היהודי: ממזרח – המצוק שמול רחבת הכותל; מדרום – רחוב בתי מחסה (כביש הגישה לכותל); וממערב – רחוב חב”ד, עם הסתעפויות ממנו מערבה. רחוב השלשלת התווה את גבולו הצפוני של הרובע היהודי. היקף זה שיקף את ממדי הרובע בשנות השלושים של המאה ה-20, והוחלט כי זה השטח שיופקע. צו ההפקעה ברובע היהודי פורסם ב־18 באפריל 1968 (ראו: ב’ סליי, ר’ קרק ונ’ שובל, “מורשת ומרחב בתכנון הרובע היהודי בירושלים ובשיקומו 1975-1967”, קתדרה, 148 [תשע”ג], עמ’ 159-156).
רחוב השלשלת וסביבתו, במפה מתקופת המנדט הבריטי. מתוך: גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, ירושלים תשט”ו,
רחוב השלשלת הוגדר אפוא בתחומי הרובע היהודי המתחדש, ואולם – כפי שטען השר פרוש – ההפקעה לא מומשה ומאז ששוחררה העיר העתיקה במלחמת ששת הימים הוא לא איבד את אופיו המוסלמי.
אבל האם בכלל יש יסוד לטענה על אופיו היהודי של רחוב השלשלת בעבר? ובכן, מסתבר שכן. תיאורים ספרותיים שונים מעידים על מגוון רב של בתי עסק ומלאכה יהודיים, שפעלו לצד חנויות של מוסלמים ונוצרים לאורכו של רחוב זה. דוד ילין, המחנך הירושלמי הנודע, שבית הוריו בילדותו היה ברחוב השלשלת (פינת רחוב הכארי), יצא בצהרי שבת נאה אחת בשנת 1896 לטייל בעיר העתיקה, ותיעד את רשמיו כך:
“עברתי את שער יפו, ואבוא העירה […] ואבוא אל [רחוב דוד] פינת רחוב הבאטראק [=הנוצרים]. פה שבה שבת המלכה לשפוך ממשלתה על פני הארץ […] וארד את רחוב הביזאר [=רחוב דוד, בחלקו המזרחי]. מהרחוב הזה נכחדה כל רגל אנוש כיום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו, רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים, ויתרן כולן לבני עמנו. ורוב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים [=יהודים גאורגים] ומערבים [=יהודים צפון אפריקנים], המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים […] גם בני העמים האחרים, הפותחים חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת, לא יראו ברכה רבה במסחרם, כי האמנם תצא כיום הגברת המושׂלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה, בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות? ובכן, תיכבד גם היא וישבה בביתה, כי שבת היום בכל מושבותינו. וככה עברתי, בחשבי מחשבותיי אלה, על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני. משמאלי הרחוב הפונה אל שער דמשק [=שער שכם], ומימיני רחוב היהודים, ולפניי רחוב הירקות הנמשך עד רחוב שער השלשלת אשר בקצה העיר המזרחי” (מן המודיעים, “טיול של שבת”, המליץ, ינואר 1996).
זהו תיאור משלהי התקופה העות’מאנית, הממחיש את גודל ההשפעה היהודית על השוק בעיר העתיקה, והוא הולם גם את ראשית תקופת המנדט הבריטי. הרב אברהם מונסה, שהיה מחכמי ישיבת פורת יוסף בתקופה זו, תיאר גם הוא את ההווי היהודי של רחוב השלשלת – מעורקי המסחרי הראשיים בעיר העתיקה בזמנו:
“הרה”ג החסיד יוסף מוצרי ז”ל מקצועו חייט, היה לו חנות ברחוב השלשלת (באב אל סלסלה). שם ברחוב ההוא היו רוב החנויות כולם יהודים. חנות הספר בן עטר, יאודה שרביט חנות מכולת, אליאו אסולין חנות נעלים, בנימין אסולין זגג, מנשה נחמני פחח ועוד שאני לא זוכר את שמותם. וגם בעל דודתי חכם (שחאדה) נתנאל מוצרי חנות נעלים (מול הקפה – קהוית באב אל סלסלה), היה להם קביעות בצהרים שעה או יותר מתאספים כולם בחנות רבי יוסף מוצרי ז”ל החייט, שאצלו החנות נקיה ויכולים ללמוד בה, כי בחנויות שלהם אי אפשר ללמוד.
זה נודע לי, כי פעם בבֹּקר בהיותי הולך לישיבה (היינו הולכים ברגל משער שכם עד הישיבה) פגשתי בבעל דודתי שהיה הולך לחנות. היה קיץ ואמר לי: ‘אם תרצה, בֹּא אלי בצהרים. יש לי אבטיח, תאכל חתיכה’. באתי בהפסקת צהרים (המקום קרוב לישיבה) וראיתי שהחנות פתוחה ושם איזה בגד על פתח החנות, כלומר החנות פתוחה והוא הלך לאיזה מקום ויחזור. שאלתי לשכן בעל הקפה (ערבי) היכן בעל דודתי? אמר לי: הנה כולם בחנות של החייט. נגשתי שם והצצתי לחנות בפנים, וראיתי שכולם מסובים ולומדים. אח”כ ידעתי שהיה להם קביעות בספר ‘בן איש חי’. כאלה היו בעלי מלאכות באותו הדור, אשרי עין ראתה” (א”י מונסה, פדה את אברהם, א, ירושלים תשנ”ו, עמ’ תכד).
אלו הן דוגמאות לתיאורים ההיסטוריים על אופיו של רחוב השלשלת וסביבתו בתקופה שקדמה להידלדלות היישוב היהודי בין החומות ולחורבנו בשנת 1948, והן אכן מעידות על נוכחות יהודית משמעותית לאורכו (להרחבה: ש’ זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, בית אל 1998, עמ’ 205-173).
מלבד בתי העסק נמצאו ברחוב השלשלת גם בתי מגורים ומוסדות ציבוריים יהודיים, כמה מהם ראויים בוודאי להתייחסות מיוחדת. על אחד מהם – בית התמחוי של שטראוס, נקדיש אי”ה מאמר מיוחד בשבוע הבא.
