שכונת שבת צדק: סיפורה של שכונת הפחים

בשולי ה’נחלאות’, במורד רחוב אגריפס בואכה שדרות בן צבי, מסתתרת שכונה קטנה, שכיום נחשבת אולי לפנינת נדל”ן אבל פעם ידעה זמנים קשים יותר, הרבה יותר.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 התחוללה תנופה רבה בבנייתן של שכונות יהודיות חדשות מחוץ לחומות. עד שנת 1890 כבר נמנו 23 שכונות מחוץ לחומות, שבהן התגוררו 7,000-6,500 יהודים. ברקע זה, בשלהי אותו עשור, נוסדה שכונה חדשה אבל שונה לגמרי מחברותיה. הדיירים היו עניים מרודים – קבצנים וחסרי עבודה, שביקשו קורת גג לבני ביתם. הם פלשו ללא רשות וללא תיאום לאדמות שנקנו בידי משה מונטיפיורי כשלושים שנה קודם לכן, והיו בבעלות קרן מונטיפיורי, והקימו עליהן בקתות וסוכות עץ רעועות. את המגרשים חילקו הדיירים ביניהם בשיטת ‘כל דאלים גבר’. הירושלמים, שהביטו בחמלה על שכונת העוני החדשה, כינו אותה בלעג ‘שכונת חאפ’ – לחטוף ביידיש (ומכאן – ה-‘חאפער’) – פשוטו כמשמעו.

יוסף סבג, בא כוחה של קרן מונטיפיורי, דרש מהשלטונות העות’מאניים לפנות לאלתר את המתיישבים על אדמותיו, והם ביצעו זאת בנחישות ולא ברגישות. בעיית הקרקע אמנם נפתרה, ועליה נבנתה כעבור זמן לא רב שכונת ימין משה (1891), אבל בעיית הדיירים – שמלכתחילה היו חסרי-כל – כלל וכלל לא נפתרה. וכך, העדה האשכנזית פרסה את חסותה על ה’פליטים’ האשכנזים ודאגה ליישובם ליד בתי אונגרין (שכונת בני משה), ואילו ועד העדה הספרדית פרס את חסותו על העניים יוצאי פרס ותימן, ויישב אותם על קרקע שהייתה בבעלותו, בפאתיה המערביים של העיר החדשה. הדיירים בנו לעצמם בתים, שלא היו אלא גדרות קרשים ולוחות פח, ללא רצפה מתחת וללא קורת גג מעל. שמעה הרע של השכונה העלובה יצא עד מהרה, והיא כונתה ‘חַארְת אל-טַנֶק’ – ‘שכונת הפחים’ בערבית.

“אך לדאבון לבנו השכונה האחרונה, הנשקפת לכל עובר בדרך יפו, תעורר זועה וגועל נפש במאד, כי מרבית יושביה הם עניים מרודים יתר הרבה מהראשונים, וסוכותיהם אשר בידיהם בנו להן לא תואר ולא הדר להם, עשויים משברי לוחות ומכוסים בחתיכות פח ישנים, אין רצפה ואין גג וגם בארות למקווה מי המטר ובתי מחראות אין למו, ויושביהם נתונים כמעט בסכנה בימי הקור והגשם, עד כי כל המבקר את השכונה הזאת ישום וישרוק ויאמר אך שכונת יהודים צוענים היא השכונה הזאת” (א”מ לונץ, ירושלים, ג [תרמ”ט], עמ’ 205).