ריכרד וגנר היה מגדולי המלחינים ומסמלי התרבות הגרמנית ה’נאורה’ של המאה ה-19. יצירותיו בתחום האופרה נחשבות לאבני ייסוד במוסיקה הקלאסית ולפסגת פאר אמנות התווים, בזכות הרעיונות החדשים שהחדיר בתחום ההרמוניה והמבנה. עם מותו בשנת 1883 הוריש יצירות מופת, כגון “טבעת הניבלונג”, “אמני השירה מנירנברג”, “טריסטאן”, “פרסיפל” ויצירות נוספות שהשפיעו רבות על הספרות והמוסיקה המערבית של העת החדשה.
ריכרד וגנר, יימח שמו, היה אנטישמי מדופלם, שתיעב את עמיתיו המוסיקאים היהודים שניסו בזמנו להיטמע בתרבות הגרמנית, וטען שאין הם מסוגלים ליצור אלא מוסיקה שטחית ורדודה. בשנת 1850 פרסם מאמר תחת הכותרת ‘היהדות במוסיקה’, ובו קרא לדחות את היהודים בשל צורתם, התנהגותם וקולותיהם הצורמים. הוא התנגד לטמיעתם ולהתבוללותם של היהודים בגרמניה, וטען שהדרך היחידה להיגאל מקללתם היא סילוקם. דעותיו של וגנר נוצקו אל תשתית האידאולוגיה הנאצית, ובין חסידיו המושבעים היה היטלר.
כריכת מאמרו של וגנר ‘היהודים במוסיקה’, הודפס בלייפציג, 1869. לייפציג שבגרמניה היא עיר הולדתו של וגנר.
מה הקשר בין ריכרד וגנר לירושלים, אתם שואלים? ובכן, אין קשר. תודה לאל. אז למה העלינו את המנוול הארור על ראש שמחתנו? כי מעניין לציין שדווקא בשמו של וגנר בחר ש”י עגנון כשמו הספרותי של בעל בית המרזח הגרמני במושבה הגרמנית בירושלים:
ריכרד ווגנר אדם נמוך ושער ראשו מלא ושחרחר וכרסו מתגבהת ועולה כלפי סנטרו, ופניו כחלחלות ושְׂפמו זקוף משתי קצותיו עד סמוך לעיניו, ועיניו כאותן של הרקדניות המצריות שקורצות לכאן ולכאן ואין פניהן זזות, וקולו כאילו יוצא מטיבורו ונשמע כעין גערה. שונה ממנו אשתו, שהיא גבוהה וצנומה ושׂערה קלוש ופניה משולהבות כתנור של פלטר וכמין ניגון מלווה את דיבורה, כאשה שנבהלה מפחד פתאום והיא מפייסת את עצמה. שניהם נולדו בארץ, לאבותיהם שעלו לארץ הקדושה לחיות חיים קדושים על אדמת הקודש […] ועשו להם בית שֵׁכָר שנותן פרנסה קלה בפנים שוחקות (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 509).
ריכרד וגנר ה’אמיתי’ לא חי מעולם במושבה הגרמנית בירושלים, דמותו היא פרי דמיונו של עגנון בלבד. בחירתו של עגנון, צריך להודות, תמוהה משהו, אבל ייתכן שכוונתו הייתה לרמוז לקשרים האמיצים מדי, שנרקמו בשנות השלושים של המאה ה-20 בין כמה מן המתיישבים הטמפלארים במושבה הגרמנית לבין התנועה הנאצית. הספר ‘תמול שלשום’ של עגנון נכתב במשך עשרות שנים אך התפרסם לראשונה בשנת 1945, במקביל לסיומה של מלחמת העולם השנייה ולחשיפתם של ממדיה האיומים של שואת יהודי אירופה. ייתכן שזו הייתה דרכו העוקצנית של עגנון לבוא עם הטמפלארים חשבון.
“בית שֵׁכָר” במושבה הגרמנית הוא, לעומת זאת, אינו פרי דמיונו של עגנון כלל וכלל. את תרבות בית המרזח, שהיה מקום מפגש חברים על כוס בירה, הביאו הגרמנים הטמפלארים לירושלים, והוא מעין אב קדמון של תרבות הפאבּ המודרנית. בשנת 1875 הקים אוגוסט לֶנְדְהוֹלְט את ביתו, ברחוב עמק רפאים 7. היה זה אחד הבתים הראשונים במושבה של הנוצרים הטמפלארים. קומת הקרקע שימשה לבית מרזח (Bierstube), בעוד הקומה העליונה משמשת כבית הארחה. לאחר מותו של אוגוסט לנדהולט ועד 1939 ניהל אותו בנו, הרמן.
בית לנדהולט, רחוב עמק רפאים 7 (צילום: באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
לאחר בית המרזח הראשון של משפחת לנדהולט קמו בתי מרזח נוספים במושבה הגרמנית. אחד מהם הוקם על ידי שכנו, מרחוב כרמיה 7, אברהם פאסט. ב-10.6.1892 הוא פרסם מודעה בעיתון חבצלת, בזו הלשון:
“הקולוניה האשכנזית” היא המושבה הגרמנית, “שֵׁכָר שְׂעוֹרים” הוא בירה ו”בית תחנות מסילת הברזל” היא תחנת הרכבת שעתידה להיחנך כשלושה חודשים אחר כך. פאסט זיהה את ההזדמנות הכלכלית עם חיבורה של ירושלים לקו התחבורה החדש, וסמיכות התחנה למושבה הגרמנית. “בית מלון האורחים” הצנוע של משפחת פאסט עתיד להתרחב ולהפוך לבית המלון היוקרתי ביותר בירושלים בראשית המאה ה-20. הוא שכן ברחוב יפו, מול הפינה הצפונית-מערבית של חומת העיר העתיקה (לימים מלון פנינת ירושלים המנוח, בכיכר צה”ל). בשנת 1938 שכנה בבית המלון פאסט הקונסוליה הכללית של גרמניה, ובחזית המלון התנוסס דגל גרמניה הנאצית.
מלון פאסט ברחוב יפו, 1938: דגל גרמניה הנאצית בלב ירושלים (צילום: צבי אורון. עיבוד בצבע: תמר הירדני).
בראשית מלחמת העולם השנייה הגלו הבריטים את משפחת פאסט מן הארץ, ביחד עם רבים מתושבי המושבות הגרמניות ברחבי הארץ, שהפכו לנתיני אויב. ה’ריכרד-וגנרים’ לא שבו עוד לירושלים.
4.2020
