גיליון 278, חשוון תשפ”ו
מנזר המצלבה הוא מבנה אבן מגושם ומבוצר, הבולט בלב העמק הירוק המפריד בין קריית הלאום לשכונות לב העיר. לפי המסורת הנוצרית, מן העמק הזה נלקחו העצים לעשיית הצלב עליו צלבו הרומאים את ישו, ומכאן שמו – עמק המצלבה. המנזר יחגוג בקרוב יומהולדת אלף: הוא נבנה בשנת 1038, וייחודי לא רק בכך שהוא מן הבודדים ששרדו בסביבות ירושלים מזמנו, אלא גם בכך שהמוסלמים הפאטימים ששלטו אז בארץ הם שנתנו לנוצרים את ההיתר לבנותו. שלא כמו בימינו, המנזר היה מרוחק באותה עת כ-2 ק”מ מן העיר, בלב הפריפריה הכפרית שממערב לירושלים.
מנזר המצלבה, חורף 2004. למעלה מימין – מוזאון ישראל. ברקע – שכונת בית וגן (תצלום: אסתר ענבר).
מייסדי המנזר במאה ה-11 היו נזירים גאורגים אורתודוקסים, מרביתם עסקו בכתיבה, בהעתקת כתבי קודש נוצריים ובתרגומי טקסטים משפות שונות לגאורגית. בין הנזירים הללו היה גם שׁוֹתָא רוּסְתָבֶלִי.
שׁוֹתָא רוּסְתָבֶלִי? אצלנו – רק הצ’ייסר שמע את שמו. אבל בגאורגיה זהו שם שמוכר לכל ילד – גיבור תרבות לאומי, משורר נערץ שמייצג את פסגת היצירה הרוחנית הגאורגית. הפואמה עוטה עור הנמר, יצירתו היחידה ששרדה, נחשבת עד ימינו לאפוס גאורגי. זהו סיפור אהבה, שיש בו כל מה שסיפור טוב צריך – נסיכה יפהפייה, אביר חלומות, טירה מכושפת, שר צבא רשע וכמובן… רצח. ספוילר: האביר נשא לבסוף את הנסיכה לאישה…
הגאורגים יודעים לתת כבוד לגיבורי תרבות. השדרה המרכזית בטביליסי, בירת גאורגיה, נקראת על שמו של שותא רוסתבלי. הרחוב, הנמשך לאורך נהר הקורה, מאכלס את הפרלמנט הגאורגי, משרדי ממשלה ומרכזי תרבות ומסחר.
טביליסי, גאורגיה: הכניסה לרחוב רוסתבלי מכיוון כיכר החרות, 2025.
מה לשותא רוסתבלי ולירושלים? לפי אגדה גאורגית, רוסתבלי הסתבך בפרשת אהבים בלתי אפשרית עם… מלכת גאורגיה. המלכה תמר, שנודעה ביופייה ובחוכמתה, נחשבת עד ימינו לדמות מופת גאורגית, וזכורה כמי שבימיה הגיעה הממלכה הגאורגית – שהשתרעה למרגלות הרי הקווקז, בין הים הכספי לים השחור – לשיא פריחתה. רוסתבלי נאלץ לגלות הרחק הרחק מארצו ומארמונה של תמר, ומצא ‘מקלט’ במנזר הגאורגי בירושלים. היה זה בשנת 1185.
שנים ספורות לאחר מכן כבשו הצלבנים את ארץ ישראל (1099), והפעילות במנזר הגיעה לשיא פריחתה. באדמות עמק המצלבה הפוריות ניטעו גפנים, שעובדו בידי אריסיהם של מלכי ירושלים הצלבניים. רוסתבלי, שישב אז בין כותלי המנזר, הקדיש את זמנו לכישוריו. הוא כתב שם את יצירתו הידועה, ובין הוספת שורה למציאת חרוז נאה הוא עיטר את קירות המנזר בפרסקאות (תמשיחי קיר) מרהיבות. במנזר המצלבה כילה רוסתבלי את ימיו, והמסורת טוענת כי נקבר במנזר אך קברו לא נמצא מעולם.
בשנת 1260 סילקו הממלוכים המוסלמים את הצלבנים מירושלים, החריבו רבים מכנסיותיה וממנזריה, ואלו שבחרו להשאיר על כנם הפכו למסגדים ולבתי לימוד מוסלמיים. בייברס, השליט הממלוכי, חמד גם את מנזר המצלבה, סילק ממנו את הנזירים והפך אותו למסגד ולמעון לנזירים מוסלמים (דרווישים), אבל לבסוף, בלחצה של הממלכה הגאורגית, ניאותו הממלוכים בשנת 1305 להשיב לידי הנוצרים את האתר המקודש להם. במאות השנים הבאות, שהתאפיינו בשלטון המוסלמים, ידע המנזר תלאות רבות, אבל הצליח לשמור על קיומו ועל צביונו הגאורגי-אורתודוקסי. כך קרה, שלא רק מבנה המנזר שרד בשלמותו וצלח את פגעי הזמן הירושלמיים, אלא גם רוב תכולתו: כתבי היד, הספרים העתיקים וציורי הקיר של רוסתבלי וחבריו הנזירים, המשיכו לפאר את קירות המבנה. אחת היצירות הייתה פורטרט עצמי של דמותו המזוקנת של רוסתבלי, עוטה גלימה אדמדמה, כשהוא נושא כפיים וסביבו כתובת גאורגית ובה בקשה מאלוהים שיזכור לו את פועלו.
ברבות השנים הלכו ונעלמו מן המנזר שְׂכיות האמנות מימי הביניים שעיטרו את קירותיו, כמו גם אוצר כתבי היד והספרים העתיקים. זה קרה בהדרגה, אך בעיקר במהלך המאה ה-20, כולל בזמן שלטון ישראל. יצירות עתיקות רבות הוסרו מן הקירות, וכנראה הוברחו מן הארץ בדרכים שונות ומשונות. רבות מהן לא נעלמו. הן הגיעו לידי אספנים פרטיים ומשם לגורמים מוּכָּרים היטב, כמו המוזאונים בבלטימור, בסן פרנסיסקו ובוויליאמסטאון שבארה”ב, שם הן מוצגות עד היום.
כיצד התאפשר פשע הברחת האוצרות הללו מן המנזר אל מעבר לים? התשובה לא ברורה, ומדינת ישראל – שמעולם לא התערבה במתרחש בתוך המנזר – לא חקרה את השאלה. אבל בכל זאת, נוכל לנסות לשער את פיתרון התעלומה: בשנת 1685 – באחד מפרקי השפל של הכנסייה הגאורגית בארץ ישראל – מכרו הגאורגים את המנזר לכנסייה היוונית אורתודוקסית. נוכחות גאורגית מסוימת אמנם המשיכה להישמר במנזר, אבל הנזירים היוונים היו ה’שליטים’ האמיתיים, והם לא אהדו את הגאורגים, בלשון המעטה. נוכל לשער, שהיוונים הם ה’חשודים’ המיידיים בסילוקן של יצירות האמנות הגאורגיות ובהעברתן לידי סוחרים, בנסיבות כאלו או אחרות. במאה ה-20 (1991-1920) הייתה גאורגיה כבושה תחת השלטון הסובייטי, ולגאורגים – הרחק מעבר למסך הברזל – לא הייתה כל אפשרות להשפיע על המתרחש בירושלים. היוונים, שחששו מפני תביעות בעלות עתידיות של הגאורגים, המשיכו לעודד כנראה בחשאי את טשטוש עברו הגאורגי של המנזר, באין מפריע.
בתוך כך, גם דמות דיוקנו של רוסתבלי נעלמה מקיר המנזר, אבל בשונה מן היצירות האחרות היא לא נבזזה. היא כוסתה בשכבות צבע, והיו שידעו על כך וזכרו לדרוש את גילויה מחדש. זהו הרקע להגעתה לישראל בשנת 1960 של משלחת מחקר מטעם האקדמיה למדעים הגאורגית-סובייטית. חברי המשלחת החזיקו בידיהם את עדותו הכתובה של תייר גרוזיני, טימוטה גבאשווילי, שביקר בארץ במאה ה-18, ותיאר את מיקומו של הציור עם דמותו של המשורר. בתום מלאכת המסת שכבות הצבע, הם אכן הצליחו לחשוף את הפורטרט של רוסתבלי. המשלחת ביקשה להמשיך ולחפש גם את קברו של המשורר, אבל לנזירים היוונים זה כבר היה יותר מדי, ואת זאת הם לא אפשרו.
הידיעות על גילוי דמות דיוקנו של המשורר הלאומי התפרסמו עד מהרה וריגשו מאוד את העם הגאורגי. תיירים רבים באו מאז למנזר המצלבה, כדי לחזות ביצירה ההיסטורית. בתוך כך השתחררה גאורגיה מכבליה של רוסיה, וגורמים גאורגים שונים בעלי הון החלו בפעולות לרכישת יצירות האמנות הלאומיות שהתפזרו ברחבי העולם.
ההתרגשות מן הציור הירושלמי הגיעה, באיחור אופייני, גם לירושלים עצמה, ומשרד החוץ הישראלי ניסה לרתום אותה להידוק הקשרים בין המדינות. בשנת 2001 הנפיק השרות הבולאי הישראלי בול מיוחד לרוסתבלי, ובמרכזו דמותו כפי שמופיעה בציור הקיר במנזר המצלבה, עם פסוקים מתוך ספרו עוטה עור הנמר, בשפה הגאורגית ובתרגומו העברי.
דיוקנו המושחת של רוסתבלי, ירושלים 2004 (תצלום: שגרירות גאורגיה בישראל).
התקרית הסבה כמובן מבוכה דיפלומטית רבה. כדי לחפות במעט על החרפה, ועל מנת לאפשר לנשיא הגאורגי להצטלם לצדו, שוחזר הציור שהושחת בחטף וללא התערבות מקצועית. מדינת ישראל לא הייתה כמובן מעורבת בפשע, אבל הפיצוי הישראלי התקבל בכל זאת מאת עיריית ירושלים, בראשותו של אורי לופיניאנסקי, שהחליטה לקרוא לרחוב הקטן העובר ליד המנזר על שמו של רוסתבלי. גם אנדרטה קטנה לזכרו הוקמה בכניסה למנזר.
צילום: פנחס שטרן, ויקיפדיה.
כך קרה שהמשורר הלאומי הגאורגי זכה למה שאנשי רוח רבים יכלו רק לחלום – להנצחת שמו ברחובות עיר הנצח.
