בחורף 1891 קיבל הרב יוסף חיים זוננפלד מכתב מאת יצחק צבי רַטְצֶרְסְדוֹרְפֶר, חסיד בֶּלְז מאנטוורפן שבבלגיה, שהתעשר מתעשיית היהלומים. במכתבו הביע רטצרסדורפר נכונות לרכוש עשר דירות בעיר העתיקה עבור עניי קהילת יוצאי הונגריה – כולל אוּנגארן (שנקרא גם כולל שומרי החומות). הרב זוננפלד, שניהל באותה עת את קופת הכולל, השיב לו שראוי שיבוא בעצמו לבקר בירושלים כדי לעמוד על צרכיה האמתיים, והוא אכן הגיע כעבור חודשים אחדים. הביקור הניב תרומה נאה לשיפוץ שני בתי הכנסת ליוצאי הונגריה בעיר העתיקה, שייקראו מעתה על שם התורם – ‘בית יצחק’ לחסידים ו’אוהל יצחק’ ל’מתנגדים’.
באותה תקופה הייתה ירושלים היהודית בשיאו של תהליך הגידול הדמוגרפי ובניית השכונות החדשות מחוץ לחומות, והרב זוננפלד הפעיל את מיטב קסמיו האישיים על רטצרסדורפר כדי לשכנע אותו שהפיתרון למצוקת הדיור של עניי הכולל לא נמצא בין החומות, אלא דווקא בעיר החדשה. על האדמות שנרכשו בכספי הכולל מצפון לשכונת מאה שערים נבנו בתי מגורים ארוכים בני שתי קומות עם גג רעפים וקומת מרתף. יחידות הדיור היו מרווחות במיוחד במושגי הימים ההם – כ-48 מ”ר, ובהן שני חדרים ומטבח. לצורכי הציבור נכרו בורות מים ונבנו מאפייה, בית מרחץ עם מקווה, גן ציבורי, תלמוד תורה, ישיבות ובתי כנסת.
באותם הימים עשה יצחק בבתי אונגרין, במערבה של ירושלים, שאצל מאה שערים ובית ישראל, ששם כחמשה עשר בתים גדולים ובהם שלוש מאות דירות לבני הכולל, שדרים שם שלוש שנים חליפות חנם, ופעמים יותר מכן, לפי רצון הנדיב והממונים מנהלי הכולל. כל הבתים דומים זה לזה, ושני חדרים לכל דירה, ומקצוע קטן שהנשים מבשלות שם את תבשיליהן. וחצר גדולה מרוצפת אבנים מהלכת בין שורה של בתים לחברתה, ושם בור המים. כשם שהבתים שווין זה לזה כך יושביהם שווין. כולם אנשים של צורה שומרי תורה ומצוות, שעובדים את בוראם מתוך בטן מלאה. ואינם מוותרים לשום אדם לא בענייני עצמם ולא בענייני שמים, וכל אדם שאינו כמותם נפרעים ממנו על ידי רדיפות ובזיונות וחרמים ומניעת חלוקה וגירושין (ש”י עגנון, תמול שלום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 266).
שכונת בתי אונגארן נקראה גם נחלת צבי – על שמו של התורם העיקרי:
לפני חג השבועות בא לעירנו כבוד הרב הגביר המרומם י”א [=ירא אלהים] מרבים [ע”פ נחמיה ז, ב] מו”ה יצחק צבי ראטצערסדארפער נ”י מאנטווערפען לבקר את עה”ק [=עיר הקודש] ובניה, הנדיב הזה נודע לתושבי עירנו, וביחוד לבני כולל אונגארען, בנדבותיו הגדולות אשר התנדב לטובת בני אה”ק [=ארץ הקודש], שהפריש מכספו קרן קיים אשר מפירותיו יכולכלו ת”ח [=תלמידי חכמים] מבני כולל אונגארען ארץ מולדתו, קרן קיים לגמ”ח ווילנא, קרן קיים אשר מפירותיו יוּתן לעשרה ת”ח […] (“ירושלם”, חבצלת, 26.6.1891, עמ’ 1).
נשים לב לביטוי: “שהפריש מכספו קרן קיים”. בתקנות השכונה, שנוסחו בשנת 1904, נקבע כי השכונה תיבנה מכספי תרומות פרטיות, וכל תרומה תחשב ‘קרן קיים’:
במעמד ובאסיפת ממוני ומנהלי הכולל ושמֹנה נבחרים עמהם, הוסכם לקנות הנחלה הסמוכה לבתי חסד דכוללנו מצד צפון על תנאי זה שכל המתנדב […] ואין ליורשיו ובאי כחו להתערב ולדון על הבית הזה כלל. כי על מנת כן נתקבל מחיר הקרן קיים מהנדיב […] (י’ גליס, שכונות בירושלים, ירושלים תשל”ג, עמ’ קד-קה).
ואכן, בשטר הקניין של התרומה, שבו הוגדרו היחסים בין התורם לכולל, נקבע כי התרומה מוגדרת ‘קרן קיים’ או ‘קרן קיימת’:
הגדרה זו מודגשת שוב ושוב בכתובות הקדשה שקבועות עד היום על קירות חזיתות בתי המגורים בשכונה, שדבר לא השתנה בה מאז ועד ימינו. לדוגמה:
מה משמעות המונח ‘קרן קיים’ או ‘קרן קיימת’?
“אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא” (משנה, פאה א, א). כך, בלשון חז”ל, משתמע הביטוי כמעשה שלתוצאותיו תהיינה השלכות לעתיד. ומכאן לשימושו של הביטוי במובנו הכלכלי: הקרן הוא הסכום הראשוני, שנזכר בדרך כלל ביחס לתפוקה שהוא עשוי להניב, כהגדרת מילון ספיר: “סכום כסף הנושא רווחים; סכום מקורי של הלוואה או של פיקדון וכדו’, הון יסודי ועיקרי; חלק מרווחי עסק המוקדש למטרה מסוימת; מוסד כספי או קופה למטרה מוגדרת”.
מעיון בתקנות שכונת בתי אונגארן, כמו גם בשלטי ההקדשה הרבים הפזורים על בתיה, אנו למדים שתושבי הבתים התחייבו ללמוד ולהתפלל לעילוי נשמתם ולזכותם של התורמים ובני משפחותיהם, בשנת הפטירה ובימי הזיכרון:
היושב בבית מחויב בלמוד משניות ותפלת אנא וקדיש דרבנן כל שנה ראשונה אחר אריכות ימיו ושנותיו מהנדיב, וכן בשמירת היארצייט [=תאריך הפטירה] מדי שנה בשנה בלימוד וקדיש דרבנן והדלקת נר נשמה (י’ גליס, שכונות בירושלים, שם).
תרומת ‘קרן קיים’ היא אפוא עסקת נדל”ן עם תשׂואה ורווח לטווח רחוק, רחוק מאוד…
2.2020
