קרובים רחוקים: הגבלת הנכרים בבית המקדש

אחד הגורמים שהבליט את השֹׁונוּת בין העם היהודי לבין אומות העולם הוא המקום המקודש לו ביותר – בית המקדש. שונות זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה במהותו של בית המקדש, שבלב לִבּוֹ – בקודש הקודשים שלו – הונחו לוחות הברית (שמות כו, לג-לד), אלו שניתנו למשה בהר סיני לראשונה ונופצו בידיו, ואלו שהצטווה לפסל בידיו ולהוריד אל העם בשנית. “לוחות ושברי לוחות מונחים בארון” (בבלי, ברכות ח ע”ב). בניגוד לכל המקדשים הפגאניים בתרבויות הקדומות, שב’קודש הקודשים’ שלהם הוצב צלמו או פסלו של האליל, בדביר היהודי לא נמצא האל, שכן אין לו דמות הגוף ואינו גוף, אלא דברו של האל – התורה. באותם ימים היה זה חידוש מהפכני ונועז, שלא היה לו תקדים.

בנוסף, בית המקדש היהודי אינו מקומו הבלעדי של בני עמו, אלא של כל העמים שיראו בו גם הם בית תפילה. גם לרעיון זה לא נמצא אח ורע בתרבויות הקדומות:

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה, וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א ח, מא-מג).

ואכן, בימי הבית הראשון עורר בית המקדש שבירושלים השראה רבה גם בקרב נכרים רחוקים, עד כדי כך שנדהמו בעצמם מן האפשרות שעיר האלוקים תחרב:

לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכל (כֹּל) יֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם (איכה ד, יב).

גם בימי הבית השני עורר בית המקדש התפעלות עצומה ועניין רב בין נכרים. כך, למשל, תיאר הקָטָאיוֹס איש אבְּדֵרה, היסטוריון ופילוסוף הלני, שפעל סביב שנת 300 לפסה”נ:

הנה ליהודים הרבה מצודות וכפרים בארצם, אולם רק עיר בצורה אחת, ומדתה מסביב עולה על חמשים ריס, מספר יושביה שנים עשר רבוא, והם קוראים לה ירושלים […] ולפני המזבח נמצא בנין גדול, ובו מזבח ומנורה שניהם זהב, ככרים משקלם, ועל ידם נמצאה אש תמיד שלא תכבה לילה ויום. ובבית לא נמצאה כל תמונה וגם אין בו כל כלי קודש ולא מטעים כדמות עצי יער והדומים להם, ולילה ויומם שוכנים בו הכהנים העוסקים בטהרות רבות, ואין הם שותים יין במקדש לעולם (יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון א, כב).

גם בדברי חז”ל נזכרו נכרים שביקרו בירושלים, והתפעלו מבית המקדש ומסדרי העבודה בו:

אתה אומר, שהיו אומות העולם ומלכים מתכנסים ובאים לפרגמטיא [=למסחר] של ארץ ישראל ומוצאים את כל ישראל בירושלים, והם אומרים: הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיה של יהודים מה טיבה? ועולים לירושלים, ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד […] והם אומרים: אין יפה להידבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר, שאין זזים משם עד שמתגיירים ובאים ומקריבים זבחים ועולות? תלמוד לומר: שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק (דברים לג, יט) (ספרי, דברים, שנד).

היחס המיוחד של נכרים לבית המקדש בא לידי ביטוי גם בקבלת קרבנות ומתנות שהתקבלו מידם במשך כל תקופות קיומו (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ב יז, ג-ד), כמו גם בהקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם בחג הסוכות (בבלי, סוכה נה ע”ב).

למרות זאת, בית המקדש ‘הקפיד’ לשמור על חיץ בין אומות העולם לבין העם הנבחר, שזה עבורו המקום הקדוש ביותר. סביב המקדש ועזרותיו, נבנתה מחיצה נמוכה, שנועדה לעצור את הנכרים וטמאי המת מלהתקדם מהר הבית אל בית המקדש (משנה, כלים א,ח). מחיצה זו נקראה ‘סורג’:

לפנים ממנו, סורג גבוה עשרה טפחים. ושלוש עשרה פרצות היו בו, שפרצום מלכי יוון וחזרו וגדרום, וגזרו כנגדן שלוש עשרה השתחוויות. לפנים ממנו, החֵיל גבוה עשר אמות (משנה, מידות ב, ג).

מתי פרצו מלכי יוון את הסורג? המשנה לא ביארה, אבל ידוע שהמלך ההלני תלמי ה־4, במחצית השנייה של המאה ה־3 לפסה”נ, ניסה ‘למחות’ נגד הבלעדיות של היהודים ושל הכהן הגדול על מקום המקדש, ולהתפרץ אליו בכוח (מקבים ג א, ח-טז). לימים, כאשר ביקש אנטיוכוס ה־3 לרצות את היהודים, הוא כבר הוציא פקודה מטעמו האוסרת על הנכרים להיכנס למקדש (קדמוניות היהודים, יב, ג, ד, 146-145), אבל נראה כי האירוע נחרט היטב בתודעה של כוהני המקדש, וטקס ההשתחוויות נועד כנראה לבל יישכחו לקחיו.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של שלהי תקופת הבית השני, מסר את תיאורו של הסורג:

והעובר דרך הככר הזה (הר הבית, החצר החיצונה) אל המקדש השני [הרחבה המוגבהת של המקדש] הגיע עד מחיצת אבנים מסביב למקדש (הסורג), אשר היתה גבוהה שלֹש אמות וכלילת יֹפי במלאכתה, ובמחיצה הזאת נמצאו ברוָחים שוים עמודים המודיעים את חֻקי הטהרה (הקדֻשה), אלה בכתב יון [=יווני] ואלה בכתב רומא [=לטיני], לאמר כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקֹדש (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים [מהדורת י”נ שמחוני], ה, ה, ד).