הובלת חלב מפוסטר בארגז קרח. מקור התמונה: לא ידוע; באדיבות קובי הורביץ.
גיליון 224, תמוז תשפ”ד
הֶנְרִיֶיטָה סֹאלְד, פעילה ציונית אמריקנית, ביקרה ב-1910 בארץ ישראל ונחרדה מתנאי התברואה הירודים. כעבור כשנתיים ייסדה בניו יורק את ‘הדסה’ – הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה (The Women’s Zionist Organiznation of America). מלבד פעילותה הציונית, הגדירה ‘הדסה’ את מטרתה לשפר את מצב הבריאות בארץ ישראל, וחרטה על דגלה את הסיסמה ‘אֲרוּכַת בַּת עַמי’ – ביטוי מקראי (ירמיה ח, כב), שפירושו רפואה ליהודים. בין יוזמותיה של סאלד הייתה הקמת מרפאה בירושלים, על פי דגם שהכירה במנהטן, שתבצע מעקב שיטתי אחר התפתחות הפעוט מלידתו ועד גיל 4.
מלחמת העולם הראשונה עיכבה את ההתארגנות, וכשהסתיימה פרס ארגון הדסה את חסותו על בית החולים רוטשילד ברחוב הנביאים, שמעתה ייקרא בית החולים הדסה. ביוני 1921 ייסדו אחיות מ’הסתדרות נשים עבריות’ – ארגון שהתמזג באותה עת עם הדסה – שתי ‘תחנות לטיפול ביונקים’: האחת בצריף בחצר בית החולים הדסה, והשנייה ברובע היהודי, בניהולה של בת שבע כצנלסון – פעילה ציונית ילידת רוסיה. מבנה המרפאה שרד, ובימינו הוא משמש למגורים ברחוב חב”ד 61 (זהו המבנה מעל קצהו הדרומי של ‘הקַרְדוֹ הפתוח’).
אחות וחולים בפתח מרפאת טיפת חלב ברובע היהודי. מקור התמונה: לא ידוע; באדיבות קובי הורביץ.
בשנת 1922 הצטרפה אליהן ברטה לנדסמן, אחות מוסמכת יהודייה מניו יורק שעלתה ארצה כשנתיים קודם לכן. לנדסמן צברה ניסיון מקצועי רב בניו יורק – במחלקת הבריאות העירונית, בתחנות בריאות לתינוקות ובהנחלת החינוך להיגיינה בבתי ספר ובמחלקת הרווחה בבית החולים הר סיני, שם גם הכירה את הנרייטה סאלד. בתחילה עבדה במחלקת הילדים בבית החולים הדסה, ולאחר מכן הצטרפה לצוות האחיות ברובע היהודי. ברטה לנדסמן וחברותיה הזדעזעו למראה הטיפול הנהוג ביילודים הרכים:
“בבתים מצאו חדרים אפלים וטחובים בהם היו התינוקות עטופים כמו מומיות, ידיהם ורגליהם קשורות ‘כדי שיעמדו יפה’. התינוקות דמו יותר לחבילות מוכנות למשלוח, מאשר לבני אדם המוכנים להתחיל בחייהם. עיניהם דמעו מעשן הפחם שבכיריים. החלונות היו מוגפים גם במזג אוויר נוח, כי המשפחות האמינו שזו הדרך היחידה למנוע את כניסת החיידקים הבלתי נראים והרוחות הרעות. כהגנה נוספת נתלתה חמסה בכל חדר. זבובים ומזיקים הטרידו את העוללים, אך התעלמו מהם כי היו ‘קטנים מדי’ מכדי להזיק. כאשר לאימהות לא היה די חלב להיניק את התינוקות, הן נתנו להם חלב עזים לא מפוסטר” (משה מרלן לוין, דרוש רק חלום – סיפורה של הדסה, ירושלים וניו יורק תשנ”ח, עמ’ 75).
‘אמבטיית שמש’ בפתח מרפאת טיפת חלב ברובע היהודי. שנות ה-20 של המאה ה-20. באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.
עד מהרה התחוור לאחיות שקודם לאתגר הרפואי הן תאלצנה להתמודד עם אתגר הסברתי. תושבי הרובע היהודי נמנו בדרך כלל עם החברה השמרנית והמסוגרת של ‘היישוב הישן’. מנהיגיה הרבנים חרדו מפני גילויי חדשנות וקדמה, משום שחששו מפני השפעותיהן התרבותיות. נוכל רק לשער את החשדנות שבה התייחסו לקבוצת נשים צעירות, רווקות ומשכילות, כמייצגות של תרבות המערב. והנה, למרבה ההפתעה, מי שהתייצב לצדן היה דווקא ראש הרבנים של חוגי הקנאים הירושלמים, הרב יוסף חיים זוננפלד. הוא הטריח את עצמו מביתו שבשכונת בתי מחסה אל המרפאה שברחוב חב”ד, כדי לערוך ביקור הזדהות ולעודד את האמהות הצעירות לטפל כאן בעולליהן.
הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים, בפתח מרפאת טיפת חלב. מאחוריו – מימין: ד”ר חיים יסקי, מנהלו הראשון של בית החולים הדסה; לימים נרצח בשיירת הדסה להר הצופים (13.4.1948). באמצע: משה בלוי, מראשי תנועת אגודת ישראל. הדמות הבהירה מימין: אסתר קליינמן, האחות הראשית של המרפאה.
נכדו של הרב זוננפלד פרסם את התמונה הדהויה של סבו בפתח המרפאה, וסיפר את הרקע לצילומה:
“מורנו [הרב יוסף חיים זוננפלד], שהיה מוטרד ומועסק יום יום בבעיות מצוקתם וענותם של ילדי ישראל, כשהגיע אליו שמע פתיחת התחנה של ‘הדסה’, התייחס בחיוב רב לתועלת שהיא עשויה להביא לבתי ישראל הנמקים בדלותם. ובאחד הימים ערך במקום ביקור כדי לעמוד מקרוב על דרך הפעולה של התחנה, ובאיזו מדה היא ממלאת את תפקידה לשפר את מצב בריאותם של ילדי ישראל. תוך כדי הביקור הרגיש מלווהו שמישהו עושה נסיון לצלם את מורנו, בכדי להנציח את הביקור המפתיע, שהיה בו להעלות את חשיבות המפעל בעיני ההמונים שהתייחסו אליו כאמור בחשדנות. כשהעירו את מורנו על ‘הסכנה’, חייך ואמר: ‘תיתי להם, בוודאי מתכוונים להפיק תועלת מהתמונה’, ונשאר במקומו. והיה במלים אלו משום ביטוי לשביעת רצונו של מורנו מהמפעל, שנועד לשמור על בריאות ילדי ישראל. עצם המאורע של הפגנת יחס חיובי למפעל ‘חדש’ שבא לא מהחוגים הדתיים, יש בו משום הבלטת קו אופי חשוב בשרטוט דמותו של מורנו. ומכיוון שנדירות התמונות שבהן צולם רבנו מורנו באירוע כלשהו, גבר הרצון להשיג תמונה כזו, אם היא קיימת אמנם במציאות. נסתייע הדבר ובאופן פלאי נתגלתה התמונה, אצל האחות הראשית של התחנה בימים ההם” (שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשל”א, עמ’ 353-351).
אלא שגם לאחר שהתקבלה ברכת הרבנים גילו האחיות אתגר מורכב לא פחות – ניתוץ הדעות הקדומות של נשות העיר העתיקה:
“התפקיד המעשי הראשון שאותו נטלה על עצמה הנ”ע [=הסתדרות נשים עבריות], היה להביא את האישה ההרה אל רופא הדסה. והנה התברר שאף תפקיד פעוט זה היה קשה בהרבה מכפי ששיערו זאת החברות: הנשים הנזקקות נרתעו מאוד מלקבל עזרה והדרכה. הן פחדו מפני עין הרע, האמינו בשמועות שעברו מפה לאוזן, כי בבית החולים נוהג הרופא לבקוע את הרחם ואף לגזול את הרך הנולד, והתייראו מפני שקילת התינוק משום עֵינָא בִּישָׁא [=עין הרע]. נוצר אפוא הצורך בעבודת הסברה עיקשת וממושכת” (אסתר זמורה, נשים עבריות ציוניות, תל אביב תשס”ב, עמ’ 46).
משנכשלו מאמצי השכנוע הגו האחיות רעיון מקורי: חלוקת חלב מפוקח ומפוסטר. השמועות על נוזל הבריאות פשטו במהרה, ונשים רבות נהרו לתחנה. כך התקבל הכינוי ‘טיפת חלב’, ומירושלים התפשט בכל רחבי הארץ והפך לשם כללי לתחנות המטפלות בתינוקות וביולדות. תחנת ‘טיפת חלב’ הפכה למרכז מידע והדרכה לטיפול נכון בתינוקות, והעלתה את המודעות להיגיינה ולתזונה נכונה. ב-1934 הצטרפה הלשכה הסוציאלית של ועד הקהילה היהודית בירושלים לפעילות בסניף של ‘טיפת חלב’, ובחסותה הוענק טיפול לחולים ולנזקקים.
טיפול רפואי לתינוקות ברובע היהודי. באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.
ולסיום, גם לארכאולוגים יש מה לומר בנושא: בקבוק תרופות של ‘טיפת חלב’ התגלה בסמיכות למבנה ההיסטורי של המרפאה בחפירות הארכאולוגיות באתר הקרדו, בעומק של כ-5 מטרים מתחת לפני הרחוב (נ’ אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980, עמ’ 249).
ועוד ‘לסיום’ אחד: סניף טיפת חלב ברובע היהודי, קיים עד ימינו ברחוב פלוגת הכותל 9 (או 7…).
תודתי לידידתי אורה פיקל צברי, מנהלת מוזאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי, על עזרתה בהכנת הרשימה.
