צדק מאוחר: תחנת הכוח על שם מאיר טוביאנסקי

מאיר טוביאנסקי (מקור: ויקיפדיה).

ב-30 ביוני 1948 נסע מאיר טוביאנסקי עם לנה אשתו לתל אביב. ברחוב אלנבי הם התפצלו, וקבעו להיפגש כעבור זמן בבית הקולנוע. בעודו עורך קניות בשוק הכרמל הוא נעצר, נדחף בחיפזון לרכב והובל לחקירה במשרדי המודיעין. קצין המודיעין בנימין ג’יבלי הטיח בו, כי הוא נאשם בריגול חמור, שכן לפי ידיעות שהגיעו לידיו מסר טוביאנסקי לידי הבריטים את רשימת צרכני החשמל הגדולים בירושלים, ובהם מפעלי תעשיית הנשק, ועל פי רשימה זו הירדנים הפגיזו אותם. למפרע אמנם התברר שרשימה זו הוכנה לבקשת מנהל חברת החשמל לצרכים מקצועיים, וכי ההפגזה הירדנית אירעה כמה ימים לפני שהוכנה הרשימה, אבל החוקרים היו נחרצים ולא דקדקו בפרטים.

מיד אחר כך הובל טוביאנסקי לג’יפ צבאי, והוסע למבנה בכפר הערבי הנטוש בית ג’יז, ליד חולדה, שם ערכו לו ‘משפט שדה’. חוקרי המודיעין של ה’הגנה’ מינו את עצמם לתובעים ולשופטים, ומבלי שהוגש כתב אישום, ללא ראיות וללא הגנה משפטית הם שפטו אותו למוות. אחד החוקרים, איסר בארי, יצא לשטח האימונים של חטיבת יפתח, הביא משם כמה חיילים, ועל פי פקודתו הם ירו בו למוות. רק לאחר שנורה כתבו ה’שופטים’ את ‘גזר הדין’. מרגע חטיפתו של טוביאנסקי בתל אביב ועד לרגע מותו חלפו בסך הכול ארבע שעות.

אחד החיילים שהשתתפו בהרג טוביאנסקי מסרב עד היום לחשוף את זהותו. הוא חי כיום בקיבוץ בגליל, ולאחרונה התראיין לכתבה עיתונאית, בה הוא התוודה:

“בראש הטור הלכו המ”פ מתי גולדמן, אחריו איסר בארי, אחריו אחד הסמלים שלנו, אחריו עוד מישהו, ואחריהם הלך טוביאנסקי. הייתי די קרוב אליו. בעודנו הולכים, אמר טוביאנסקי שיש לו בקשה אחרונה, בקשה לבן שלו. איסר בארי נבח עליו. היסה אותו מיד. ‘שתוק, אתה בוגד!’. איש לא העז לומר מילה. נכנסנו לתוך המטע, העמידו אותו עם הגב לחומה והפנים אלינו. איסר בארי הוציא דף נייר והתחיל לקרוא. אני לא זוכר את כל מה שהוא קרא, חוץ מזה שהוא אמר לו, ‘נמצאת בוגד, ודינך מוות’. הוא ניגש אליו, תלש לו את הדרגות, ואחר כך את החגורה האלכסונית. למיטב זכרוני, מי שנתן את פקודת הירי היה המ”פ מתי. ‘טען, למטרה שלפניכם, אש!’. פשששש. היה בום חזק נורא. היינו, למיטב זכרוני, ארבעה יורים. אני ועוד שלושה. הוא נפל מיד. אחר כך כולם הסתלקו משם במהירות. המ”פ אמר לי: ‘תקברו אותו‘ […] כן, זו הייתה טראומה עבורי. זה היה הכיעור של מלחמת השחרור. דוגמה לכיעור, והיו עוד כיעורים כאלה ודומים להם, לְמָה שאנשים מסוגלים לעשות. זה כתם. כתם צריך לנקות. בן גוריון השתדל לנקות. הוא קבע בדיקה משפטית, שבה טוביאנסקי זוכה ונוקה […] תן לי למות בשקט. זה מכוער. זה מציק לי מאוד. למה הייתי חלק מהעניין הזה? יכולתי להרים יד ולהגיד שאני לא רוצה לקחת חלק” (א’ ברתנא, זמן קיבוץ, 17.5.2022).

גופתו של טוביאנסקי הוטמנה במקום שבו נהרג, והאירוע לא דווח לגורם כלשהו. לנה, שנותרה לבדה עם בנם יעקב, חיפשה את עקבותיו של מאיר במשך חודשים רבים, עד שהעובדות החלו להתבהר. מדינת ישראל הכירה בכך שטוביאנסקי הוצא להורג על לא עוול בכפו, ודרגותיו שנתלשו מעל כתפיו לפני שנורה הושבו לבני משפחתו. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון אף פנה ביוזמתו אל האלמנה והביע את צערו והתנצלותו בשם מדינת ישראל. ב-7.7.1949 הועברו עצמותיו לקבורה בבית העלמין הצבאי בשייח’ באדר, בחלקת חללי ה’הגנה’. שנתיים אחר כך, ב-21.6.1951 הועברו עצמותיו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, ונטמנו בטקס צבאי מלא. על מצבתו נכתב: “נהרג בשגגה”.