גיליון 285, טבת תשפ”ו
בנאומו בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ב-1 באפריל 1925, הכריז הלורד בלפור:
“בשנים האחרונות נודעו שלוש שיטות המתייחסות כולן למקצועות שונים של המדע, שיטות שמשכו את תשומת לבם לא רק של אנשי מדע בלבד. האחת היא השיטה הפילוסופית הידועה בדרך כלל כתורת ההתפתחות היוצרת, שיוצרה הוא פילוסוף יהודי גדול, ידידי הנרי ברגסון. תורה אחרת, או יותר נכון קבוצה של שיטות, היא זו הידועה כפסיכולוגיה חדשה, שמיָסדה הוא זיגמונד פרויד, אף הוא יהודי. התורה השלישית, המקיפה והחשובה שבכולן, היא תורת היחסיות – פרי עבודתו של גאון מדע ממדרגה ראשונה, יהודי אף הוא – אלברט איינשטיין” (ח’ תורן [עורך], האוניברסיטה העברית בירושלים – כ”ה שנה תרפ”ה-תש”י, ירושלים תש”י, עמ’ 14).
זיגמונד פרויד, שידוע כאבי הפסיכואנליזה, ייסד שיטה פסיכולוגית המבחינה בפעילות באופן לא מודע בנפש האדם, ומפתחת שיטות לחשיפת פעילות זו על מנת להבין טוב יותר את הסיבות להתנהגותו. שיטה זו, שבלפור כינה “פסיכולוגיה חדשה”, נחשבה לפורצת דרך בזמנו ופרויד זכור כאחד מאנשי הרוח המשפיעים במאה ה-20. פרויד חי בחברה המשְׂכילית של גרמניה וזהותו היהודית הייתה מורכבת. גם יחסו לציונות לא היה חד-משמעי, אך הוא היה חבר בדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים וחלם להקים בה מחלקה לפסיכואנליזה. הוא לא הספיק להגשים את החזון, קודם שנפטר בלונדון ב-1939.
אחד מתלמידיו המובהקים ושותפו בהפצת תורת הפסיכואנליזה באירופה היה ד”ר מקס אייטינגון, יהודי שעמד בראש המכון בברלין ושימש נשיא החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית. בספטמבר 1933, לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון, הוא הבין שהעתיד לא נמצא עוד בברלין והחליט לעלות לארץ ישראל. כאן הוא ייסד את ‘החברה הפסיכואנליטית’, במטרה להנחיל בארץ את הטיפול בפסיכואנליזה וכתחליף מסוים למחלקה שלא קמה באוניברסיטה העברית. המוסד, שנקרא לימים ‘המכון הישראלי לפסיכואנליזה’, התמקם בשכונת טלבייה, ברחוב ד’ישראלי 13, בבית אבן שנבנה בתקופה הבריטית בידי דימיטרי חנא – נוצרי-יווני, פקיד בממשלת המנדט.
המכון הישראלי לפסיכואנליזה בשכונת טלבייה (צילום: דרור אבי, ויקפדיה).
בית ‘המכון’ הוא מן המיוחדים בירושלים. בכניסה אליו בולטת מרפסת, שהגישה אליה בגרמי מדרגות מעוקלים. כך תיארה הסופרת בתיה גור את חזית “המבנה המלכותי”:
“עד לאותה שבת נהג גולד להציג את בית האבן לפני כל אורח שבא לירושלים. תמיד התנדב ומעולם לא הסתיר את תחושת השייכות שחש כלפי המקום. הוא היה מנופף בזרועותיו כמבקש להקיף בהן את הבית המרובע, על שתי קומותיו, המרפסת העגולה, הגן הגדול ששיחי ורדים פורחים בו בכל עונות השנה, שני טורי המדרגות המתעקלים משני צדי המרפסת העגולה ומובילים אל דלת הבניין. אז היה ממתין ומצפה לביטויי התפעלות, להסכמה שאכן המבנה המלכותי הולם את ייעודו […] הוא עלה בגרם המדרגות המעוקל אל דלת העץ, שלא ניתן היה לראותה מן הרחוב. שוב לא עמד בפיתוי ופנה לאחור להתבונן ממרומי מרפסת הכניסה אל הרחוב ואל הגן הגדול, שפרח והדיף ריחות של יסמין ושל יערה, ובחיוך קל פתח את דלת העץ, אל תוך אולם הכניסה שהיה, כתמיד, חשוך” (בתיה גור, רצח בשבת בבוקר, 2005, עמ’ 9-7).
בשנת 1934 עלה ד”ר אריך גומבל לירושלים, כדי להשתלם במכון של ד”ר מקס אייטינגון, והפך עד מהרה לתלמידו הקרוב. גומבל היה בוגר הפקולטות למשפטים ולרפואה באוניברסיטאות גרמניה, סיים לימודיו ב-1933 ומאימת הנאצים עזב גם הוא את גרמניה.
מעניין לעיין בבית גידולו של ד”ר אריך גומבל. הוא נולד ב-1908 בהיילבורן, גרמניה, בבית ליברלי שדגל בשילוב ‘בני דת משה’ בחברה הגרמנית. אביו, עו”ד זיגפריד גומבל, היה יו”ר ‘האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית ברפובליקת ויימאר’. גם לאחר שהמציאות כבר טפחה על פניו, לאחר עליית השטן הנאצי לשלטון, סירב האב להפצרות בנו לעזוב את גרמניה. כך סיפר אריך גומבל בזיכרונותיו:
“בנוסף על הדאגות שנבעו ממצבי שלי הטרידו אותי הקשיים שהורי ניצבו מולם: המועקה הנפשית, האיום הישיר עליהם, העדר האפשרויות להרוויח כסף למחייתם, הפחד שמא יחרימו את רכושם וסכנת המלחמה. אבי דחה כל מחשבה על הגירה. גם את ביתו לא רצה למכור. סבור היה שככל שמחמיר מצבו עליו לחסוך מאמי את אי הנוחות של דירה שכורה. אני סבור כי מעל ומעבר לכל אלה חש כי שורשיו נותקו. את כל חייו הרי הקדיש למאבק למען האידיאה של האזרח הגרמני בן דת משה, למען ההתבוללות, למען הרעיונות הליברליים. הוא האמין באמונה שלמה בכוחו של היצר הטוב באדם, ניתן לשער שעתה חש כי חרב עליו עולמו האידיאי” (אריך גומבל, על חיי עם הפסיכואנליזה, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 14).
זיגפריד גומבל דבק באמונתו, וסופו שנרצח במחנה הריכוז דָּכָאוּ ב-1942. רחוב גומל-שטראסה (Gummelstraße) בהיילבורן מנציח שם את זכרו. בנו, כאמור, עלה ארצה מבעוד מועד, אבל ההתנתקות מגרמניה ייסרה את לבו. גם לאחר שהתיישב בירושלים המשיך ד”ר אריך גומבל לבקר באירופה, לרגל כנסים מקצועיים ועבודות מחקר, ואפילו כשהבין היטב לאן פניה של גרמניה הנאצית הוא לא חדל להתגעגע לארץ הולדתו ולתרבות האירופית. כך הוא כתב בגילוי לב לרבו אייטינגון, בשנת 1937:
“אני סובל מגעגועים. כן, אני ממש חולה געגועים, והמולדת שלי היא אירופה. ידעתי זאת תמיד. ידעתי מאין באתי, מי אני, ולהיכן הייתי שייך. אף על פי כן, במידת מה הצלחתי להיגמל מן השם ולהסתגל אל הכאן […] לא הייתי מסוגל לחיות כיום בגרמניה. אבל מה משמעות יש לכך מול האמת שהיא היתה פעם עולמי! לילה אחד ישבתי בסטיו של הקתדרלה בבאזל. אזרחים של באזל ניגנו קונצרטים לכלי נשיפה מאת בטהובן ומוצארט. חשבתי אז על הר הצופים בלילות ירח: גם שם הקונצרטים רומנטיים ויפים מאֹד, אבל בבאזל היה זה אותו ‘יותר’ שהוא אירופה, שחייבים כנראה תמיד לכנותו בשם תרבות. אתה, נכבדי ד”ר אייטנגון, נפגע מן התגובה הזאת, אבל היא היתה בלתי נמנעת. חינוכי שלי היה חייב בהכרח לגרום לכך. ואם יוותרו אצלי שרידים בלבד – הרי השרידים הללו של רוח וצורה מוצאם באירופה” (שם, עמ’ 22).
לכאורה, מקומם החברתי של אריך גומבל ורעייתו לידיה היה בחברה הייקית בירושלים, שהייתה מאוד פעילה ונפגשה לעתים מזומנת לנשפים ולקונצרטים. אבל שניהם היו מאוד שמרנים ומופנמים, וכמעט לא לקחו חלק בפעילות החברתית. הם שמרו על מעטה כבד של פרטיות, וכמעט לא נראו ברבים.
ד”ר אריך גומבל. צילום: רפי קוץ.
לאחר מותו של ד”ר מקס אייטינגון בשנת 1943 הורישה מירה אלמנתו את בית המכון הפסיכואנליטי בשכונת טלבייה לרשות מוסד זה שהקים בעלה. ניהול המכון הופקד בידי ד”ר אריך גומבל, ובהנהגתו הוא הוסיף להתפתח. בין קירותיו נערכו טיפולים פרטיים לצד קורסים והשתלמויות בתחום הפסיכואנליזה, למרפאים ולמטפלים בתחומי רפואת הנפש. תלמידיו-מתמחיו של גומבל, ממש כמו רבותיו, היו יהודים ייקים, יוצאי גרמניה, והמכון התנהל בגרמנית ובלוחות זמנים מדויקים ומוקפדים. כמובן, החברים פנו זה לזה רק כשהם מקדימים את התואר האקדמי לשמם הפרטי.
בתוך כך הלך המצב בארץ והחמיר, ברקע המאבק על הבית הלאומי ושחרור הארץ מידיו של הכובש הבריטי. במלחמת השחרור גויס גומבל ל’הגנה’, ושירת בחי”מ (חיל משמר), יחידה שהורכבה מגברים בוגרים (בני 50-35), ושעסקה בעיקר בשמירות. אירועי המלחמה ונפגעי הנפש שטיפל בהם זעזעו את נפשו, וגם בית המכון נפגע מפגיעת פגז, ולמרות שהוצע לו לעזוב לארה”ב הוא סירב בתוקף. את השינוי המנטלי שחל בו מאז עלה לירושלים הוא הסביר כך:
“אחת המטופלות שלי, אשתו של פקיד או”ם, הביעה את דעתה: ‘חבל שתבזבז את עצמך למען הארץ הזאת’. אבל בקרבי התפתחו זהות והתקשרות חדשות. שוב לא היתה קיימת עבורי הדרך חזרה אל השמאל הפוליטי. הוא היה שייך לתקופה שחלפה ועברה עבורי: בינתיים כנראה נעשיתי אירופאי-ישראלי” (שם, עמ’ 44).
לאחר הקמת המדינה (1948) המשיך ‘המכון הישראלי לפסיכואנליזה’ להתנהל בידי גומבל, באופיו הקפדני והדייקני. מי שחצה את מפתן הכניסה נכנס אל אולם מרכזי גדול שמשני צדיו שורות חדרים בעלי אופי קודר, אפור ופורמלי, שנראה כי לא הקל על מי שממילא סבל מעומסים נפשיים:
פנים בית המכון לפסיכואנליזה (צילום: נחום טים גידל, אוסף הספרייה הלאומית).
“במכון כמה חדרי טיפולים. בכל חדר שתי כורסאות המוצבות בזווית של 45 מעלות, הזווית המקובלת בפסיכותראפיה, משום שהיא מאפשרת לפציינט שאיננו רוצה להיישיר מבט אל עיני האנליטיקאי שלו להתחמק. הכורסאות האלה, ששולחן קטן מפריד ביניהן (לעולם תמצא על השולחן קופסת ממחטות נייר), משמשות לצורך פגישות הקבלה הראשונות, המכונות אינטייק. אם יימצא הפציינט מתאים לאנליזה (אנשים מופרעים מדי או מוגבלים שכלית לא מתאימים לסוג הטיפול הזה), יתבקש המטופל לעבור מהכורסה אל ספת הטיפולים.
המעבר הדרמאטי של הפציינט מישיבה פנים אל פנים לשכיבה, כשהוא חשוף ובלתי מוגן לכאורה, מורגש בתחילה כמו שינוי במאזן הכוחות לרעתו. עם הזמן מתרגלים, נכנסים לחדר ונשכבים בצייתנות. המטפל יושב למראשות המטופל, רואה ואינו נראה. במהלך הזמן הופכת דמותו האמיתית לערטילאית, מה שמאפשר למטופל להשתחרר מהצורך להתאים את עצמו לתגובותיו של המטפל.
ברגעים של שיממון ויזואלי יכול המטופל לשעשע את נפשו בעיון ברפרודוקציה של דיוקן פרויד התלויה על הקיר מולו בדיוק – הקישוט היחיד בחדר, כדי לא להסיח את תשומת לבם של הפציינטים או לעורר בהם רגשות מיותרים. פרויד נחשב לחומר ניטראלי. חלונות החדר כפולים, דלתו מצופה עור, כדי למנוע מעבר רעשים מהחדר החוצה ולהפך.
עם תום השעה הטיפולית, מודיע על כך האנליטיקאי לפציינט. הפציינט המאומן מתרומם מהספה, ובאותו זמן עצמו, בתזמון עילאי, מצליח המטפל להיחלץ מכורסתו ולהגיע לדלת החדר לפני המטופל. הוא פותח אותה, מציץ לכל העברים, מוודא שהמסדרון הרחב ריק מאנשים, שדלתות יתר החדרים מוגפות, ורק אז הוא משחרר את הפציינט לחופשי. קצת מצחיק הבאלט הזה”.
(נרי ליבנה, “מותו של הדוקטור גומבל”, כל העיר, 9.12.1994).
בהמשך חייו הוסיף ד”ר גומבל לפעול ולתרום בתחומו. הוא שקד על הכשרת הפסיכואנליטיקאים והפסיכותרפיסטים של הדור הבא, פיתח מסלול טיפולים לפצועי צה”ל ועמד בראשות החברה הפסיכואנליטית בישראל במשך 20 שנה. הוא גם לימד פסיכואנליזה באוניברסיטה העברית, ובכך אולי הסב מעט נחת לנשמתו של רב-רבו הדגול זיגמונד פרויד.
גומבל נפטר ביום 13.11.1994, בגיל 86, ונטמן בירושלים.
