גיליון 197, טבת תשפ”ד
ב-10.2.1949 אימצה עיריית ירושלים החצויה את האריה כסמל בירתה של מלכות ישראל המתחדשת.
הייתה זו ‘תפאורה’ ראויה להכרזתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון בשלהי אותה שנה, מעל בימת הכנסת (בתל אביב):
“[…] אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל, כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לִבּה של מדינת ישראל” (דוד בן גוריון, 5.12.1949).
בן גוריון הבין היטב שלהכרזה על ירושלים כבירת ישראל, ערב הדיון בעצרת האו”ם על מעמדה של ירושלים, עלולות להיות השלכות פוליטיות חמורות עבור המדינה. הוא ידע שהוא עולה על מסלול התנגשות, לא רק עם מדינות האויב אלא גם עם ידידותיה של המדינה הצעירה שהיא כה זקוקה לתמיכתן, אבל בניגוד להיגיון הפוליטי קבע לנצח את מעמדה הלאומי של ירושלים. האריה מסמל אומץ, נחישות ועוצמה, וכשהיינו זקוקים למנהיג בעל תכונות כאלה, בן גוריון היה שם.
ומן העבר אל ההווה: בימים טרופים אלה ‘גייסה’ עיריית ירושלים את הסמל שלה למאמץ הלאומי, כדי להזכיר לירושלמים את התדמית האמיתית שלהם, והכריזה על הסלוגן החדש: “עיר של אריות”.
“עיר של אריות”? הגיע הזמן לברר אחת ולתמיד מדוע הפך האריה לסמלה של ירושלים ומה המקור לכך?
נראה כי התשובה אינה אחידה, אך נוכל להצביע על כמה גורמים שהובילו לכך. הראשון שבהם הוא ברכת יעקב אבינו, שהייתה ל’חותמת’ הסמכותית להכרה במנהיגותו של יהודה בנו:
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים (בראשית מט, ח-יא).
נוכחותו של האריה מסמלת גבורה ומלכות, ונועדה לספק את תחושת היציבות והביטחון הנדרשים ליצירת האומה שתצמח מבני ישראל, לפיכך האריה הוא זה שנבחר לסמל את יהודה: “גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה”. לימים, הפכה ירושלים לבירת יהודה (הממלכה, לא השבט), והאריה עתיד להפוך לאחד מסמליה. משני צדיו של כסא השֵׁן הגדול בארמון המלך שלמה עמדו פסלי אריות, ושנים עשר אריות (או “אריים”) נוספים ניצבו משני צדי המדרגות שהובילו אליו:
“וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז. שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת, וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה, לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכָל מַמְלָכוֹת” (מלכים א י, יח-כ).
האריה היה גם מסמלי בית המקדש העתידי (יחזקאל מג, טו), ומדימויָו של בית המקדש השני:
“וההיכל צר מאחריו, ורחב מלפניו, ודומה לארי, שנאמר: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד (ישעיה כט, א). מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו” (משנה, מידות ד, ז).
האריה נוכח גם באמנות הירושלמית. יש אריות ירושלמיים, שלא התכוונו כלל לסמל ערך ירושלמי, אבל הפכו בעל כורחם לעוד אחד מסמליה המוכרים של עיר הקודש. זו תופעה מעניינת עם דוגמאות רבות, אבל בטור קצר זה נתמקד בקצרה רק בשלוש דוגמאות בולטות:
ראשית, שער האריות – המזרחי מבין שערי העיר העתיקה, קיבל את שמו משני צמדי האריות המעטרים אותו משני צדיו.
שער האריות, 2015 (קרדיט: Godot13, ויקיפדיה).
האריות שנתנו לשער את שמו הם סמלו של הסולטן הממלוכי בייברס (מת ב-1277), מבנאיה הבולטים של ירושלים. את הסמל הזה אימץ בייברס, משום משמעות שמו: השליט הטורף, וללא שום קשר לירושלים. סמלי האריה של בייברס מעטרים מבנים נוספים שבנה, כגון בלוד, בצפת ובקלעת נמרוד, והאריות בשער האריות אינם מיוחדים מהם.
אגב, שער האריות, כמו יתר חומת העיר העתיקה, נבנה במאה ה-16, בראשית התקופה העות’מאנית, אם כך כיצד הקדים הסולטן הממלוכי את זמנו והנציח את סמליו על שער שעוד לא נבנה? התשובה המקובלת היא שבייברס אכן לא בנה את השער. בנאיו של הסולטן העות’מאני סולימן הראשון הם שפירקו מבנה ממלוכי עם הגילופים הנאים, כדי לעטר בו את החומה שבנו. בייברס, כמו סולימן ודומיהם, חלף מן העולם, ורק מעטים זוכרים את שמם של אלה שהפכו לשמות רחובות. אבל האריות לא צללו אל תהומות השכחה, הם קפאו באבן לנצח והפכו למותג ירושלמי.
שער האריות בגב שטר של 5 לירות ישראליות, 1973.
גם האריה המכונף של בניין ג’נרלי – על ראש הגג במפגש הרחובות יפו ושלומציון המלכה – מוכר לכול.
חזית בניין ג’נרלי, 2017 (קרדיט: הר מגידו, ויקיפדיה).
בניין ג’נרלי הוא בניין משרדים, שבנייתו הושלמה בשנת 1935, בימי המנדט הבריטי. חברת הביטוח האיטלקית אסיקורציוני ג’נרלי (Assicurazioni Generali =ביטוחים כלליים) זיהתה את הפוטנציאל הכלכלי בירושלים המתפתחת בקצב מואץ, והקימה סניף בעיר. האריה המכונף על גג הבניין המרשים הפך, כאמור, לאחד מסמליה של ירושלים, אבל בהחלט שלא מדעתו או מרצונו. האריה הזה איננו אלא סמל העיר ונציה, עיר האֵם של חברת הביטוח האיטלקית, ושל מרקוס – קדוש נוצרי שנחשב לפטרונה של העיר. לטובת מי שאינו מאמין לכך, האריה אוחז תחת רגלו בספר, ובו כתוב בלטינית: “שלום עליך מרקוס האוונגליסט שלי”. לרגליו חקוקה בספרות רומיות שנת הייסוד של חברת ג’נרלי: 1831.
(קרדיט: Ori Lubin, ויקיפדיה).
והדוגמה השלישית והאחרונה מוצגת בחזית בניין משטרת מחנה יהודה, לא הרחק מהאריה המכונף, במעלה רחוב יפו. זהו בית אבן, שנבנה כנראה על ידי הקונסול הבריטי נואל טמפלר מור (1890-1863), במקומה של אחת מתחנות המשמר העות’מאניות על דרך ירושלים-יפו שנבנתה בסביבות 1860. לאחר גלגולים שונים ומשונים עבר המבנה לידיה של משטרת המנדט הבריטי וממנה לידי משטרת ישראל, להבדיל.
אריות האבן בפתח משרד האבדות והמציאות של משטרת ירושלים, רחוב יפו 107, 2011 (קרדיט: Zeevveez, ויקיפדיה).
את צמד אריות האבן, הניצבים בראש עמודי אבן משני צדי הכניסה, גילף האמן הירושלמי שמחה יאניוור, איש היישוב הישן האשכנזי (נפטר ב-1889). הסיבה לבחירת המוטיב הזה דווקא אינה ידועה, אבל גם האריות הללו תרמו לדימויה של העיר, ולבסוף גם לדימויים של תושביה – “עיר של אריות”.
