גיליון 250, שבט תשפ”ה
בתי מוּנְקָאטְש – שכונה קטנטנה הכלואה בין הרחובות הנצי”ב, שומרון ומסילת ישרים (צפונית לרחוב בצלאל), שונָה מאוד בנוף הסמטאות הצפופות של גוש ‘הנחלאות’. היא מסתכמת בשלושה בתים נמוכי קומה וחסרי חן, אחד מהם משמש לבית כנסת. בין הבתים משתרעות חצרות רחבות שוממות וחסרות מעשׂ. השכונה לא שינתה את פניה מאז היווסדה, בשנת 1930, וגם אופייה לא השתנה: תושביה מהווים חלק מ’אי’ קטן של שכונות חרדיות זעירות נוספות באזור זה, של מרכז העיר החדשה.
צילום: Motyka, ויקיפדיה.
השכונה נוסדה במצוות ר’ חיים אלעזר שפירא, האדמו”ר השלישי של חסידות מונקאטש (1937-1871) – חצר חסידית שנוסדה בעיר מונקאטש שבהונגריה (מאז 1945 – באוקראינה, וכיום שמה מוּקָצֶ’בו). על אדמת הטרשים שנרכשה כבר ב-1914 נבנו הבתים בכספי קופת הקהילה – כולל מונקאטש.
ר’ חיים אלעזר שפירא – המכונה גם ה’מִנְחת אלעזר’, על שם ספרו ההלכתי – היה מן הרבנים הבולטים בהתנגדותם התקיפה לציונות ולמודרנה, בדור שקדם לשואה. את הצהרת בלפור הוא כינה ‘צרת בעל פעור’, כשהוא מרמז לאירוע שבו זנו בני ישראל אחר אלילֵי מואב ובנותיו. הוא דחה אפילו את רבני ‘אגודת ישראל’, משום שהיו פשרנים מדי לטעמו ביחסם לציונות. מספרים, שאת המשפט הידוע “על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים” הוא דרש כך: קמצ”א – ראשי תיבות קומוניסטים, מזרוחניקים, ציוינים ואגודאים.
בשנת 1930 הפתיע הרבי את חסידיו כשהודיע על כוונתו לצאת מהונגריה לביקור בארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. הוא תכנן לסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ בתפילה באתרי הקודש ובהשתטחות על קברי צדיקים, וכך אכן עשה, אבל את החלק המרכזי של המסע תפס ביקורו של האדמו”ר בירושלים, כאן התאכסן בשכונה של כולל מונקאטש שנחנכה באותם ימים. את המטרה האמיתית למסעו לארץ הקודש עדיין לא גילה הרבי לאיש.
ר’ חיים אלעזר שפירא, האדמו”ר ממונקאטש.
סיפור ביקורו האחד והיחיד של הרבי בבתי מונקאטש בירושלים, שנקשר בייסודה של השכונה, היה אמור להיות חגיגי וראוי לאירועי הנצחה, אבל תושבי השכונה זוכרים אותו בחרדה ובתוגה ומעדיפים שלא לדבר עליו כלל. הביקור הסתיים באכזבה מרה, ובדמעות שספוגות עד היום באבני הבתים.
כדי להבין את סיפור המעשה, ניגש לספרייה ונוציא מן המדף את הספר מסעות ירושלים: זהו יומן המסע, שתועד לפרטי פרטיו בעברית בידי אחד החסידים שהתלווה אליו, משה גולדשטיין, והוא שהביאו לדפוס עם חזרתם למונקאטש, בשנת 1931.
בבוקר יום שישי, כ”ה באייר תר”צ (23 במאי 1930), התאסף המון נרגש על רציף תחנת הרכבת כדי לקבל את פניו של ‘המונקאטשער רבי’, אבל דעתו של הרבי לא הייתה נתונה למחוות ולברכות. הוא היה שקוע ביגון וקרע את בגדו כאבל, כדין הרואה את ירושלים בחורבנה. ללא עיכובים מיותרים, הוא נכנס לרכב שהמתין לו, ומיהר עם מלוויו אל הכותל המערבי:
“מיד מתחנת מֶרְכָּבות הקיטור נהלך ברגש ע”י אויטאמאביל [=מכונית] ישר בדרך המלך, לפני שארית פליטת נעימת זיו חמדתינו, כותל המערבי הקדושה והטהורה” (מ’ גאלדשטין, מסעות ירושלים, מונקאטש תרצ”א, עמ’ נט).
מודעת קיר המבשרת על מעמד קבלת הפנים לרבי ממונקאטש בתחנת הרכבת בירושלים: “ביום חמשי, י’ אייר, כ”ה למב”י [=25 למניין בני ישראל (דהיינו: לספירת העומר)], בשעה 3 לשעות א”י [לפי השעון העות’מאני (להבדיל מן השעון האירופי)] לפה”צ [=לפני הצהריים]”. בסופו של דבר נדחה הביקור, והתקיים כשבועיים אחר כך. מקור התצלום: אתר wikiwand.
לאחר התפילה וההתרפקות על אבני הכותל לא איבד האדמו”ר זמן מיותר, וציווה להוליכו מיד לשכונת מקור ברוך, לביתו של ר’ שלמה אליעזר אלפַנְדָרי (בימינו – ברחוב אלפנדרי 27). הרב אלפנדרי היה מנכבדי רבניה של ירושלים, פוסק ומקובל. באותה עת כבר ספר את שנתו ה-100, ‘סבא קדישא’ – כך כינו אותו הכול בחיבה. בעברו כיהן ברבנות הערים דמשק וצפת, ועתה הרביץ תורה בפני קבוצה קטנה של תלמידי חכמים נבחרים. הקשר ביניהם החל, כפי הנראה, לאחר שלידי הרב החסידי ההונגרי הגיע מכתב מאת הרב הספרדי הירושלמי, בו הוא מבקש רשות להקים לו בית מדרש בתחומי השכונה החדשה של כולל מונקאטש בירושלים. היוזמה בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, אבל בין השניים החלה חלופת מכתבים שהתפתחה לידידות ולדיונים רוחניים.
‘הסבא קדישא’, ר’ שלמה אליעזר אלפנדרי.
הרב אלפנדרי קיבל ברוחב לב את פניהם של הרבי ממונקאטש ומלוויו, והניח לפניהם שתייה ופירות מפירותיה של ארץ ישראל. השעה הייתה כבר 2 בצהריים, והשבת החלה להתקרב. הם נפרדו לאחר שיחה קצרה, ופמליית הרבי פנתה לבתי מונקאטש לא לאחר שהשניים קבעו ביניהם להיפגש שוב. איש עדיין לא ידע שהמסר שמתכוון ר’ חיים אלעזר שפירא להעביר לר’ שלמה אליעזר אלפנדרי הוא הסיבה האמיתית למסעו ממונקאטש לירושלים. הרבי לא הסגיר את סערת נפשו, וקיבל את השבת כהרגלו, מבלי לגלות את סודו. בינתיים, התמלאו המגרשים הריקים בשכונה בהמון אנשים, נשים וטף שבאו לחזות בפניו של הצדיק וליהנות מזיו קדושתו. השבת עברה על החסידים בהתרוממות רוח, והניגונים הסוחפים עלו מן הסעודות, התפילות והטיש.
“ובהגיע לסעודת ז”א רעווא דרעווין [=כינוי קבלי לסעודה השלישית] נתמלא העזרה וכל חצר המגרש של הכולל מקצה אל קצה (בלי ע”ה [=עין הרע]), עד שלא הי'[ה] אפשר כלל לעבור עם רבינו מן חדר ביתו לתוך אולם הגדול […] והמונים המונים מאנשי ירושלים, כמו הרים סביב להבית ואצל הדלת והחלונות שקופים אטומים [=חלונות זכוכית], מקהלות [=קהל] גדול ועצום [שהתאסף] לשמוע אל הרנה אל התפלה והזמירות בסעודתא דז”א. ובשעת אמירת התורה הרים רבינו קולו נאדר בקודש בבכיות ודמעות נלהבות, והתמרמר מאוד על גלות השכינה וישראל ועל גודל ההסתר פנים בעוה”ר [=בעוונותינו הרבים], ומעורר רחמים עליהם” (שם, עמ’ קי).
מדוע זעק הרבי בסעודה השלישית ובכה על הגאולה המתמהמהת? איש עדיין לא שיער. הסוד עתיד היה להתגלות למחרת, ביום ראשון בלילה, אור לפסח שני, כאשר הרבי שב לביתו של הרב אלפנדרי. חרף גילו המופלג, היה הרב אלפנדרי בריא בגופו וחד בשכלו, אבל דווקא באותו ערב היה חולה וחלוש. אף על פי כן הוא קיבל את חברו כשהוא שוכב במיטתו.
“זיו תואר פניו צהובים, ומראהו נאוה בפנים שׂוֹחקות (מצנפת שקורין קאפיל או יארמיקע, כנהוג גבן [=אצלם], על ראשו הטהור) והוא מעלה עשן [בסיגאריא], וכיבד גם את רבינו לעשן. ורבינו ביקש שלא יעמוד איש אתו בבית כעת, כי רוצה לייחד הדיבור עם הסב”ק [=הסבא קדישא] לבדו, ולהסבא נראין לו דברי רבי והי'[ה] שבע רצון מזה, להתעלס באהבים בסוד ה’ ליראיו. ויצאנו כולנו החוצה ועמדנו אחר כותלי הבית […] ואנחנו העומדים בחוץ רעדה ופלצות אחזתנו” (שם, עמ’ קכ).
מדוע ציווה הרבי ממונקאטש על הנוכחים לצאת ולהישאר לבדו עם הרב אלפנדרי? ובכן, הרבי היה משוכנע שהסבא קדישא הוא צדיק הדור, ועל כן בכוחו לצוות על המשיח להתגלות ולגאול את ישראל, אבל נדהם לגלות שהרב הישיש מסרב לשתף עמו פעולה: “והסב”ק הגיד בענוותנותו הגדולה ‘אינני צדיק’. ויפצר בו רבינו” (שם, עמ’ קכא). אפילו מכתב שהציג הרבי בפניו, שנכתב בידי אבות אבותיו שגילו ברוח קודשם שהרב אלפנדרי הוא האיש שמחזיק את מפתחות הגאולה בידיו, לא הצליח לשכנע את הישיש. הסבא קדישא לקח עוד שאיפה עמוקה מהסיגריה, והסביר בנחת לרבי ממונקאטש שהוא פשוט טועה בכתובת. הרב שפירא יצא מביתו של הרב אלפנדרי במפח נפש, אך נחוש שלא לוותר על שליחותו, ולכן שב אליו בשלישית. אלא שבפעם הבאה שהתייצב בביתו הבחינו הוא וחסידיו בהמולה ובבהלה של בני הבית…
זה היה מאוחר מדי. הרב אלפנדרי נשם באותם רגעים ממש את נשימותיו האחרונות:
“אמנם אח”כ, אוי לעינים שכך רואות, איך התחיל הסב”ק לסלסל בעיניו הבדולחים, ועוד רחושי מרחשן שפתותיו אבל קולו לא נשמע יותר, רק קצת נדמה שאמר כמו ‘נגמר’ […] ואז מיד (בערך שעה תשעה בבוקר, ולשעון א”י שעה שלשה) יצאה נשמתו בנשיקה, ועלתה השמימה בטהרה. ולא כהתה עינו ולא נס ליחֹה עד רגע האחרונה, כי לקח אותו אלקים ואיננו. אוי מה היה לנו!” (שם, עמ’ רלט-רמ).
הרבי ממונקאטש ראה לנגד עיניו את הגאולה נשמטת וחומקת מבין ידיו, והוא לא ידע את נפשו מרוב צער ואימה:
“ורבינו שליט”א, אחרי השריפה אשר שרף ה’ הפיל א”ע [=את עצמו] בפישוט ידים ורגלים לארץ שם, וצווח בבכי זעקה גדולה ומרה, הוי! משיח אלקי יעקב! וכהנה. נמס כל לב, רפו כל ידים, הורידו דמעות כמים והקולות עד לב השמים, וכמעט שנתעלף ובקושי גדול העמדנו אותו מן הארץ” (שם, עמ’ רמ-רמא).
בית הכנסת תפארת צבי, בבתי מונקאטש, 2025.
בשברון לב חזר הרב שפירא למשכנו בבתי מונקאטש, ומיהר לעזוב את הארץ ולחזור לביתו בהונגריה. לירושלים הוא לא שב עוד לעולם.
את הסיפור הנורא על הגאולה שהוחמצה מספרים חסידי מונקאטש עד היום בלחש, מפה לאוזן, ומשוכנעים כי כפסע היה בין ביקורו של הרבי בירושלים לבין הופעת הגאולה… גאולה ללא הציונים, כמובן. שעת הכושר חלפה, והמשיח נאלץ לחפש נתיבים אחרים להתגלות. שלוש שנים אחרי ביקורו של האדמו”ר ממונקאטש בירושלים עלו הנאצים לשלטון בגרמניה (1933), וכעבור ארבע שנים נוספות הוא הלך לעולמו. בשנת 1944 הושמדה קהילת מונקאטש באושוויץ, ושרידיה שומרים עד ימינו על מורשת החצר החסידית, שמרכזה בבורו פארק, ברוקלין, ארה”ב.
הסיפור הנורא נצרב בבשרה של השכונה, ולמרות שבתקנות השכונה נקבע שבכל שבת על החסידים להיוועד יחדיו בבית הכנסת לסעודה שלישית, ולמרות שכבר עברו כמעט מאה שנים מאז, כל אחד מהם זוכר את אותה סעודה שלישית בחודש אייר תר”צ, שכמוה לא הייתה וכמוה לא תהיה לעולם.
