גיליון 257, אייר תשפ”ה
ההקפדה על הטהרה בעיר המקדש בימי הבית השני הייתה חמורה מאוד.
“קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה” (תוספתא, שבועות א, ב).
עשרות רבות של מקוואות טהרה חצובים באבן מתקופה זו נמצאו בירושלים ובסביבותיה, ונראה ששימשו לטהרת המוני עולי הרגל שפקדו את העיר. כאן טבלו אבותינו לפני שעלו אל חצרות המקדש, “בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה'” (דברים לא יא), במיוחד בימי שלושת הרגלים.
“זה הכלל היה במקדש […] אין אדם נכנס לעֲזָרָה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול” (משנה, יומא ג, ב-ג).
בשנים 1977-1970, במקביל לעבודות שיקום ופיתוח הרובע היהודי, נערכו חפירות ארכאולוגיות משני עברי החומה הדרומית של העיר העתיקה. החפירות בגן בית שלום נוהלו בידי מאיר בן דב. ‘גן בית שלום’ הוא שמו של המרחב הפתוח הנמשך לאורך החומה מצדה החיצוני, ממערב לשער האשפות, לאורכו של רחוב מעלה השלום (הגן נכלל כיום בתחומי הגן הלאומי סובב חומות ירושלים). סמוך לשער האשפות נחשפו ממצאים רבים ממגוון רחב של תקופות, ובהם גם שרידי מבנים וחציבות משלהי תקופת הבית השני. לדעת בן דב, באזור זה היה ‘השוק התחתון’ – אזור מסחרי בימי הבית השני, שהשתרע לאורכו של הכותל המערבי של הר הבית (מ’ בן דב, אטלס כרטא: ירושלים בראי הדורות, ירושלים 1991, עמ’ 71).
תרשים אחד המקוואות ממערב לשער האשפות (מקור: ר’ רייך, מקוואות טהרה בתקופת הבית השני ובתקופות המשנה ותלמוד, ירושלים תשע”ג, עמ’ 98).
באזור שממערב לשער האשפות (בגב תחנות האוטובוס ליוצאים מהכותל המערבי) בולטים סימני חציבה רבים בסלע הטבעי, הנראים כמו יסודות קירות, חללי אחסון או מכלי אגירת מים קדומים. במקרים רבים קשה לתארך את החציבות, אבל כמה וכמה מהם נושאים מאפיינים מובהקים של מקוואות טהרה מימי הבית השני: אגני טבילה רבועים, עם גרמי מדרגות בודדות המוליכים אליהם.
שרידי חציבת מקווה טהרה מימי הבית השני בגן מעלה השלום. נשים לב לשתי המדרגות החצובות, ולצדן תעלה קטנה לניקוז. ברקע: שער האשפות. באופק: שכונת א-טור ובית העלמין היהודי בהר הזיתים.
המקוואות בשער האשפות מזכירות דיון של הלל ושמאי, ראשי הסנהדרין ומחשובי התנאים במאה ה-1 לפסה”נ – בימי הבית השני. ההלכה קובעת כי מקווה טהרה חייבת להכיל לפחות 40 סאה מים (כ-750 ליטר) ‘שאינם שאובים’, דהיינו שלא הובאו בכוח אדם או מכונה אלא נוקזו בזרימה טבעית. הלל ושמאי דנו בשאלת כמות המים השאובים הפוסלים את המקווה, במקרה שזלגו לתוכו:
“הלל אומר: מלֹא הִין מים שאובין פוסלין את המקווה, [אלא] שאדם חייב לומר בלשון רבו. ושמאי אומר: תשעה קבין” (משנה, עדויות א, ג).
הלל נקט לשון ‘הִין’, שהיא מידת הלח הגדולה ביותר הנזכרת בתורה, משום שהקפיד למסור את ההלכה בלשון שקיבל אותה מרבותיו, שמעיה ואבטליון. שמאי נקט בכמות תשעה קבין, הגדולה פי 3 מזו שנקט הלל. מחלוקת החכמים לא הוכרעה, עד שהתחוללה לפתע תפנית לא צפויה:
“עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים, והעידו משום שמעיה ואבטליון: שלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקווה, וקיימו חכמים את דבריהם” (שם).
המשנה מספרת על הדרך החריגה בה הוכרעה המחלוקת בין הלל לשמאי: שני גַּרְדיים – אורגים, שבית המסחר או המלאכה שלהם היה בשער האשפות, מסרו את ההלכה כפי שהם שמעו אותה מפי שמעיה ואבטליון, ועדותם התקבלה (מידת לוג שוות ערך לרבע קב, מידת הין שוות ערך ל-3 קבים).
שרידי חציבת מקווה טהרה מימי הבית השני בגן מעלה השלום.
הסיפור במשנה, מזמנם של הלל ושמאי, תואם את התארוך המדעי של מקוואות הטהרה, אבל האם המקוואות שאנו רואים כיום ליד שער האשפות הן המקוואות שעמדו לנגד עיניהם של הגרדיים הללו, בשעה שהשתתפו בדיון על כמות המים השאובים הפוסלים את המקווה?
ובכן, שער האשפות של ימינו הוא שער בחומה העות’מאנית שנבנתה במאה ה-16. הוא נבנה סמוך למקומו של שער קדום יותר (המכונה שער הבורסקאים), מן התקופה האַיוּבּית (המאה ה-13-12), ושניהם בנויים מעל (או ליד) תוואי רחוב קדום יותר – רחוב שנסלל על תוואי הגיא הטופוגרפי. גם בזמנם של הלל ושמאי – בתקופה ההרודיאנית – נמשך רחוב לאורכו של הגיא (שבאותה עת נקרא טרופויון), אבל באזור זה לא נמצא בו שער מתקופה זו. לאמיתו של דבר, לא היינו אמורים לצפות מן הארכאולוגים למצוא כאן שער הרודיאני, משום שתוואי החומה בתקופה זו היה דרומי הרבה יותר מתוואי החומה של ימינו. לפיכך, עלינו להודות ששער האשפות של הגרדיים לא נמצא בסביבת שער האשפות של ימינו.
רחוב הגיא מן התקופה ההרודיאנית, לאורכו של הכותל המערבי (מתחת לקשת רובינסון), ומפולות אבני החורבן מעליו, בחפירות הגן הארכאולוגי (צילום: נילי דל).
ובכל זאת, האם ידוע לנו משהו על מקומו של שער האשפות בימי הבית השני?
שער האשפות נזכר לראשונה בראשית ימי הבית השני – בימי שיבת ציון (אמנם על פי רש”י, בפירושו לירמיה יט, ב, היה שער האשפות כבר בימי בית הראשון), בדברי נחמיה:
“וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיְא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים) וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ” (נחמיה ב, יג).
נחמיה הזכיר כאן את שער האשפות בהקשר למסעו הלילי להערכת ממדי החורבן בירושלים, בשנת 445 לפסה”נ, אבל הוא לא ציין היכן הוא השער. לאחר שהכריז על שיקום העיר, הזכיר שוב את שער האשפות בהקשר ל’גבולות הגִזְרה’ של תושבי הכפרים זנוח ובית הכרם, שהתגייסו למשימה:
“אֵת שַׁעַר הַגַּיְא הֶחֱזִיק חָנוּן וְיֹשְׁבֵי זָנוֹחַ, הֵמָּה בָנוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֶלֶף אַמָּה בַּחוֹמָה עַד שַׁעַר הָשְׁפוֹת. וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם, הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו” (שם ג, יג-יד).
שער האשפות (או הָשְׁפוֹת) נזכר אפוא בסמיכות מקום לשער הגיא. הגיא הוא העמק שתוחם את הר הבית ועיר דוד – עירו של נחמיה – מצד מערב, הוא אותו הגיא שמעליו עומד שער האשפות של ימינו. הואיל ואנו יכולים להניח שהשערים קיבלו את כינויים משימושם הנפוץ להוצאת זבל אל מחוץ לעיר, הרי שיש לשער ששער האשפות של ראשית ימי הבית השני אינו מרוחק משער האשפות העות’מאני של ימינו.
ומה באשר למיקומו של שער האשפות של סוף ימי הבית השני, זה שהכירו הלל ושמאי וחבריהם הגרדיים? על כך לא נוכל לתת תשובה ברורה.
שער האשפות כפשפש בחומה העות’מאנית, 1857. משמאל: כיפת מסגד אלאקצה. ברקע: הר הזיתים והכפר א-טור. צילום: Felice Beato , אוסף Bibliotheque Numerique.
לסיום: לאחר הכרעת ההלכה, חרגה המשנה במסכת עדויות מ’הרגלה’, ולימדה מוסר השכל חשוב: מדוע הזכירה המשנה את דברי הלל ושמאי, אם מיד ביטלה אותם והעמידה הלכה אחרת מדבריהם?
ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה? ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד [=מתעקש] על דבריו, שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם!” (משנה, עדויות א, ד).
ואם הלל ושמאי לא עמדו על דבריהם, גם לנו מותר לפעמים לדרוש מעצמנו מעט צניעות, ולא לחשוב שהצדק תמיד לצדנו.
