גיליון 249, שבט תשפ”ה
הרחוב היורד מתחנת הדלק פז ברחוב המלך דוד לשכונת ימין משה נקרא על שם אמיל בוטה. מי היה האיש הבוטה, ולמה זכה לרחוב על שמו במיקום כה מרכזי בירושלים?
מקור: google maps
אמיל בוטה (Paul-Émile Botta) נולד בשנת 1802 להורים צרפתים בטורינו (אז בצרפת, כיום באיטליה). בשנה שבה נולד, שלחו הבריטים להודו חוקרים שביצעו סקר ענק שכלל חקר לשונות, בעלי חיים, צמחים, ארכאולוגיה ועוד. בסקר זה, שהתפרס על פני 60 שנה (!), נקבע לראשונה גובהו של האוורסט. שלוש שנים לפני כן, תכנן נפוליאון להשתלט על עורקי המסחר למזרח כדי לנטרל את מקור כוחם של הבריטים, אויביהם המושבעים של הצרפתים, ולכן הוא כבש את מצרים מידי העות’מאנים. נפוליאון אמנם הוכה והובס (קרב אבו קיר, אוגוסט 1978), אבל כיבושיו לא היו רק צבאיים. גם המחקר המדעי, שבאותה עת הצית סקרנות רבה באירופה, היה אחד מביטויי האימפריאליזם. ‘הכיבושים המדעיים’ הללו לא רק סייעו לאירופים להשיג שליטה פוליטית, אלא גם שימשו מעין הצדקה אידיאולוגית – להביא את ‘האור’ אל המקומות הנידחים בתבל, ואת הקִדְמה אל התרבויות הנחשלות. ביחד עם צבאו של נפוליאון באו גם קרטוגרפים וציירים שתיעדו את עתיקות מצרים. הם שגילו את אבן הרוֹזֶטָה, שהביאה לפענוח כתב ההירוגליפים (כיום מוצגת בבריטיש מוזאום בלונדון). זהו גם הרקע לראשית ההתעניינות הארכאולוגית בירושלים, למן המחצית הראשונה של המאה ה-19.
פול אמיל בוטה (מקור: La Réunion des Musées Nationaux-Grand Palais ).
אבל לירושלים נגיע אחר כך, קודם לכן נחזור אל אמיל בוטה: בראשית חייו הבוגרים למד בוטה רפואה, וכשהיה בן 24 הצטרף כרופא למשלחת מחקר שיצאה למסע ימי סביב כדור הארץ. הוא הצטיין כרופא, אבל ל’חיידק’ שהוא עצמו נדבק בו – המחקר וגילוי ארצות ותרבויות עתיקות – הוא לא מצא מרפא. ב-1831 הפליג לאלכסנדריה ושהה במצרים שנים אחדות, בהן העמיק את ידיעותיו בהכרת הארץ והתרבות הערבית. מצרים נשלטה אז בידי מוחמד עלי, ובאותם ימים נכבשה ארץ ישראל על ידו. אמיל בוטה הצטרף לצבאו של מוחמד עלי כרופא, וניצל את שירותו הצבאי לאיסוף ממצאים עבור מוזאון הלובר בפריז.
לאור ניסיונו וכישוריו מונה אמיל בוטה בשנת 1842 לקונסול צרפת במוֹסוּל (כיום בצפון-מערב עירָק, באותה עת בשליטת האימפריה העות’מאנית), השוכנת על שני גדותיו של נהר חדקל. לא במקרה נבחר בוטה למשרה זו, שולחיו ייעדו אותו לעסוק בחקר העתיקות. הוא לא איבד זמן רב, ויצא לחפור בתל קוּיוּנְג’יק, הסמוך למוסול, שם קיווה למצוא את שרידי נינוה, אבל גילוייו היו דלים ולא מרשימים. כעבור כמה חודשים נואש, ועבר לחפור בתל חוֹרְסָבָּאד, כ-15 ק”מ מצפון למוסול ומעברו השני של הנהר, שם קיווה לגלות את צפונות נינוה. לשמחתו הרבה, הוא אכן גילה שרידי מבנה מרשים, אותו זיהה כארמונו המלכותי של סרגון השני (המלך שבימיו נכבשה ממלכת ישראל), אבל סרגון השני מלך בדוּר שָׁרוּכִּין, ולכן נאלץ בוטה להודות בכך שלא מצא את נינוה.
פסל של למסו (lamassu), שנמצא בחפירה של בוטה בדור שרוכין. מוצג במוזיאון הלובר בפריז (צילום: Marie-Lan Nguyen).
ממצאיו המרהיבים של הארמון האשורי העומסו על רפסודות, במטרה להובילם במורד החדקל אל נמל בצרה, ומשם באונייה למוזאון הלובר בפריס, אבל רבות מן הרפסודות לא עמדו בעומס המשקל של יצירות האמנות האשורית וטבעו בנהר. בתצוגה האשורית במוזאון הלובר, שנחנכה ב-1847 בנוכחותו החגיגית של אמיל בוטה, מוצגים רק הממצאים ששרדו את המסע הרשלני.
בדיעבד התברר, שסבלנותו של בוטה הייתה קצרה מדי, וייאושו באתר קויונג’יק היה מוקדם מדי. לוּ רק העמיק לחפור עוד קצת היה חושף את נינוה ה’אמיתית’. מי שקטף את התהילה לבסוף היה חברו ושותפו הבריטי אוסטן הנרי לייארד ((Austen Henry Layard . בחפירותיו מצא לייארד את עקבות ארמון סנחריב, ובו ספריית אשורבניפל שרבים ממסמכיה הם מקור חשוב לחקר הספרות והמדע האשוריים. בחפירות התברר כי אורכה של נינוה המבוצרת בשיא התפתחותה היה 4.6 ק”מ, ורוחבה 2.09 ק”מ. היקף החומות שהקיפו אותה היה 11.9 ק”מ (לשם השוואה: אורך חומות ירושלים של היום הוא 4.5 ק”מ), ושטחה 7.3 קמ”ר. זו אחת מן הערים האדירות בעולם העתיק, ולא לחינם כונתה במקורותינו “הָעִיר הַגְּדוֹלָה” (בראשית י, יא; יונה א, ב).
בתוך כך, נסחפה אירופה אל גל מהפכות ‘אביב העמים’. בפברואר 1848 הודח המלך לואי פיליפ על ידי ההמונים, ונוסדה ‘הרפובליקה הצרפתית השנייה’. בעודו שקוע ברגשות פוליטיים מעורבים, זומן אמיל בוטה אל שר החוץ החדש וקיבל מידיו את המינוי לקונסול צרפת בירושלים. ירושלים הייתה אז תחת שלטון העות’מאנים, וצרפת – כמו מעצמות אירופה האחרות – החלה אז להעמיק את פעילותה והשפעתה בעיר הקודש. על כך כתבנו כאן:
אולי משום שהיה עסוק מעל לראשו ביישוב סכסוכים דתיים בין העדות הנוצריות בעיר, ואולי פשוט משום שכבר השׂביע את יצר סקרנותו והתעייף, משום מה דווקא הארכאולוגיה בירושלים לא העסיקה את בוטה. ב-1850 קלט בוטה את משלחת החפירות הצרפתית בראשותו של לואי דֶה-סוֹסִי (Louis Félicien Joseph Caignart de-Saulcy), והניח בידיו את תהילת הגילויים המסעירים בקברי המלכים בירושלים, במצדה ועוד.
בימיו של אמיל בוטה שכנה הקונסוליה הצרפתית מצפון לעיר העתיקה, במבנה שהיה בתחומי כיכר ספרא (קריית עיריית ירושלים) של ימינו.
מבנה הקונסוליה הצרפתית הראשון, מצפון לשער החדש. המבנה נהרס ב-1989, ובימינו אין לו זכר (מקור: ויקיפדיה).
בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1932, נחנך הבניין החדש של הקונסוליה הצרפתית דרומה משם, ליד מלון המלך דוד והמכון האפיפיורי לחקר המקרא, שנחנכו גם הם באותה תקופה.
שלט רחוב פול אמיל בוטה בצרפתית, בבניין הקונסוליה הצרפתית.
זמן קצר לאחר הקמת המדינה, ב-29 באוקטובר 1948, יזם הקונסול הצרפתי רנה נוויל את קריאת שם הרחוב שבו נמצאת הקונסוליה על שם הקונסול אמיל בוטה, וכך נשאר שמו של הרחוב עד ימינו. גם בית הקונסוליה קיים עד ימינו, אבל צרפת לא מצאה עדיין את התבונה להכיר בירושלים כבירת ישראל (כאמור, הצרפתים לא ניחנו בסבלנות ובחפירה לעומק…), ולכן את שגרירות צרפת בישראל היא הקימה בתל אביב.
