גיליון 282, כסלו תשפ”ו
בדרך כלל נדע לזהות את אתריה של ירושלים ולהצביע על המקומות שבהם התרחשו מאורעותיה, בין שבזכות מסורות הדורות ובין שבזכות המחקר המדעי. אבל יש אתרים שהלכו לאיבוד, פשוט כך. כשמדובר בבית בת פרעה או בארמון החשמונאים אנחנו מבינים שאלפי שנות חורבן ובנייה השמידו ראיות ארכאולוגיות, אבל להיכן יכול להיעלם… מעיין? בניגוד למעיין הגיחון שידוע ומוכר לכול, עין רוגל פשוט איננו. להיכן הוא נעלם?
אבל נתחיל מההתחלה: מה בכלל ידוע לנו על עין רוגל?
בימי עוזיהו מלך יהודה, בשנת 750 לפסה”נ בערך, התחוללה ביהודה רעידת אדמה נוראה, שנצרבה בזיכרון הדורות כאירוע טראומתי: “וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה” (זכריה יד, ה). יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של סוף תקופת הבית השני, הזכיר את האסון והצביע על עין רוגל כנקודת ציון לאזור שהתחוללו בו שינויים גאוגרפיים וגאולוגיים דרמתיים:
“ורעש גדול הרעיש את האדמה, והמקדש נתבקע, ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוּכָּה מיד בצרעת. ולפני העיר, על יד (מקום) הנקרא עין רוגל, נשברה מחצית ההר שבמערב והתגלגלה (למרחק של) ארבעה ריסים [=כ-600 מטר] ועמדה על ההר שבמזרח, עד שנסתמו הדרכים והפרדסים של המלך” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ט, 225).
על פי תיאור מחריד זה, אולי שכבת הסלע של מי הנביעה הקדומה נשברה או הוטתה, ואולי זו הסיבה לכך שהמעיין יבש.
יוסף בן מתתיהו ידע היכן הוא עין רוגל, אבל שיתף אותנו רק במידע שהיה “לפני העיר”, כלומר במרחק מה מן העיר. אבל מה יודעים אנחנו? ובכן, נפתח את התנ”ך. עין רוגל נזכר לראשונה בספר יהושע, בתיאורי גבול נחלות שבטי בנימין ויהודה:
“וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל עֵין רֹגֵל. וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה” (יהושע טו, ז-ח).
כלומר, קו הגבול העולה ממזרח מגיע אל עֵין רוגל, ומשם ממשיך מערבה במעלה גיא בן הינום. בהסבר הקו הזה עסקנו כאן:
אם כן, הפסוקים מכוונים אותנו לזהות את עין רוגל סמוך למוצאו של גיא בן הינום אל נחל קדרון. אבל אם המעיין יבש כיצד נדע למצוא אותו?
מוצא גיא בן הינום אל נחל קדרון במבט מהר הזיתים, עם הצעת זיהוי אתרי גבול יהודה ובנימין. המחצית הראשונה של המאה ה-20 (מקור התצלום לא ידוע).
המקרא מפגיש אותנו עם עין רוגל בהזדמנות נוספת, בפרשיית מרד אדוניהו בדוד אביו:
“וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ… וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל… וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ” (מלכים א א, ד-כה).
הכתוב לא מציין היכן הוא עין רוגל, והביטוי העמום “עם אבן הזוחלת” רק מסבך את התעלומה ולא מסייע בפתרונה. ובכל זאת, המשך הסיפור מספק לנו רמז מעניין. לאחר שדוד מכריז על שלמה כממשיכו החוקי, הוא מצווה להוריד מיד את יורש העצר האמיתי אל מעיין הגיחון ולהמליך אותו באופן טקסי ורשמי. כל זה מתרחש ממש באותם רגעים שבהם תשומת לבו של אדוניהו מרוכזת בבופה המנות האחרונות של הסעודה החגיגית, מיד לאחר שהמליך את עצמו בעין רוגל:
“וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן. וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם. וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל, וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה” (שם, לח-מא).
למדנו, אם כן, שעין רוגל נמצא במרחק שמיעה מ”הקרייה”, כלומר מעיר דוד. ואכן, קרבתו של עין רוגל לעיר משתמעת שוב בסיפור מקראי אחר (שמואל ב יז, יז). מוצאו של גיא בן הינום אל הקדרון מרוחק כ-200 מטרים מדרום לעיר דוד – מרחק לא רב, שמאפשר בהחלט שמיעה של קולות שופר, כלי נגינה ושירה רמה.
זו פרשנות נאה, אבל היא משאירה אותנו עם אותה בעייה: אין שום מעיין בסביבה הזו. היכן הוא עין רוגל? ממש כמו אדוניהו בן חגית, נעלם המעיין ואיננו!
ובכן, המעיין איננו, אבל מקור מים ייחודי, עתיק ואפוף מסתורין אכן נמצא במפגש ערוצי הקדרון וגיא בן הינום, בלב העמק. זהו בור עמוק מאוד, שאמנם יבש בימינו ואין בו שימוש, אבל בפי הערבים הוא נקרא בִּיר אַיוּבּ. ‘בִּיר’ היא באר, ועובדה זו לבדה הופכת אותה למיוחדת. בירושלים בפרט, ובגב ההר בכלל, בארות הן ממצא נדיר ביותר. הבאר ניזונה משכבת מי התהום, ובאזור ההררי והגבוה שכבת מי התהום רחוקה עשרות מטרים מפני השטח. עומקה של ביר איוב אכן מוערך בכמה עשרות מטרים, אבל האם תחתיתה אכן נושקת לאקוויפר? איננו יודעים, פשוט משום שהאתר לא נחקר.
עד המחצית הראשונה של המאה ה-20 שכנה ביר איוב מתחת למבנה ישן, שהיה בולט ובודד בסביבתו.
המבנה מעל ביר איוב בעמק הקדרון, מבט מדרום, 1857. ברקע: שלוחת עיר דוד, הכותל הדרומי של הר הבית וכיפת מסגד אלאקצה (ארכיון הספרייה הלאומית).
קורות עץ וחבל שאיבה מעל ביר איוב (בחלק השמאלי של המבנה). מקור לא ידוע.
המבנה הישן מעל הבאר קיים גם בימינו, אבל הוא כבר לגמרי לא בודד. בעשרות השנים האחרונות הוא הוקף בבתי מגורים צפופים, בתווך שבין השכונות אבו ת’ור וסילואן. לידו ‘צמח’ מסגד חדש, והוא כלוא כיום בחצר המגודרת של המסגד.
המבנה הישן מעל ביר איוב (מימין) בחצר המסגד, 2008 (תצלום: ויקיפדיה).
צריח מסגד ביר איוב, למרגלות שכונת סילואן, מבט מצפון, 2025.
מה יודעות המסורות לספר על בִּיר אַיוּבּ?
במסורת מוסלמית אַיוּבּ הוא אִיוֹב המקראי, ולפיה הוא נרפא מצרעתו במי הבאר הזו. ביר איוב נזכרה בשמה לראשונה בכתבי הגאוגרף המוסלמי אלמֻקַדָסי, במאה ה-10.
במסורת היהודית נזכר ביר איוב לראשונה בדברי שמואל בן דוד, קָרָאי מחצי האי קְרים, שביקר בירושלים בשנת 1641. הוא נעזר, כפי הנראה, במורה דרך ערבי, שהוריד אותו לנחל קדרון (אותו הוא זיהה עם גיא בן הינום) והוביל אותו למעיין הגיחון או לבריכת השילוח (אותו או אותה הוא זיהה עם עין רוגל). משם הם המשיכו דרומה, במורד העמק, אל הבאר העתיקה:
“והלכנו משם וראינו בקעה גדולה, גיא בן הנום. והלכנו משם וראינו עין רוגל, וירדנו במעלות בתחתית הארץ ושתינו מן מימיו, ואמרו כי המים הם יבואו מתחתית בית המקדש. והלכנו משם וראינו באר יפה, וגם היא קרובה אליו, עמוקה מאֹד, הנקראת בלשון הישמעאלים באר אַיוּבּ על שם אִיוֹב הצדיק. ושמעתי מפי שֶׁקֶץ אחד כי הוא באר יואב, אינו באר אִיוֹב, גם אני קבלתי כי הוא קרוב לדעת. וקרוב בריכת מים יפה וגנים ופרדסים, ואם יהיה מטר יבואו המים וימלאו את הבאר, והיא עמוקה מאד, וגם ימלא את הבריכה. ובזמן ההוא יבואו אנשים ואוכלים ושותים ועושים שמחה, בעבור כי הוא סימן לשובע” (א’ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב 1996, עמ’ 244-243).
מעניין ששמואל בן דוד נחשף להתלבטות האם לזהות את אַיוּבּ עם אִיוֹב או אולי דווקא עם יוֹאָב. יואב בן צרויה היה יד ימינו ושר צבאו של דוד המלך, שחבר אל אדוניהו בעת שמרד באביו בעין רוגל. את המסורת הזו הוא שמע מפי… “שקץ אחד”, מעניין למי הוא התכוון. על כל פנים, 13 שנים אחר כך ביקר באותו מקום משה בן אליהו הלוי – אף הוא קראי מקְרים (ואף הוא ‘נכשל’ בזיהוי עין רוגל עם מעיין הגיחון או בריכת השילוח), אבל לו כבר אין כל ספק שהמסורת המוסלמית שגויה ושיש לזהות את הבאר עם יואב.
“ובתוך הבקעה יש באר ובנינים, ואומרים הישמעאלים שהוא באר איוב, והם לא ידעו ולא יבינו כי הוא באר יואב, כי כן הקבלה ביד ישראל דור אחר דור, אלא הגוים הפכו האותיות וקוראים לבאר יואב באר אַיוּף. ומשם הלכנו לעין רוגל, והוא בבקעה” (שם, עמ’ 313).
וכך הפך הרעיון של “שקץ אחד” בתוך שנים בודדות למסורת יהודית אמינה מימים ימימה, דור אחר דור… כדי להעניק זהות לאתרים בירושלים מספיק לפעמים דמיון לא מפותח במיוחד ו…שלט אחד. אבל מה הקשר בין אַיוּבּ, אִיוֹב או יוֹאָב לעין רוגל?
יש המשערים, שבביר איוב מסתתר עין רוגל. הא כיצד, והרי באר היא באר ומעיין הוא מעיין? כאמור, ייתכן שהמעיין נסתם בעקבות רעידת אדמה. הירושלמים לא הסכימו לוותר על מקור מים חשוב, ואולי חפרו אל בטן האדמה על מנת להגיע אליו שוב. כך נוצרה הבאר.
אבל אם הסבר זה נכון, והמעיין הקדמון אכן נקבר תחתיו, אולי הוא לא חרב ברעידת האדמה הנוראה בימי עוזיהו, אלא היה אחד מן המעיינות שסתם חזקיהו מלך יהודה במסגרת הכנותיו למסע סנחריב, כ-60 שנה לאחר מכן, בשנת 701 לפסה”נ, ככתוב:
“וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי בָא סַנְחֵרִיב, וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ. וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹר, לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים” (דברי הימים ב לב, ב-ד).
ואנחנו נשארנו גם הפעם עם שאלות טובות ועם מעט תשובות מוחלטות.
