גיליון 226, תמוז תשפ”ד
כמה פעמים בשנה האחרונה נדהמנו לגלות שארגונים ומדינות המתהדרים בנאורות, בצדק ובליברליזם מתגלים ברגע האמת באהדתם לארגוני טרור רצחניים, למשטרים אפלים ולאנטישמיות? לו היינו למדים מההיסטוריה ייתכן שהיינו חוסכים מעצמנו מעט מן האכזבה. הפרק ההיסטורי הקצר של ‘התורכים הצעירים’ עשוי לשמש שיעור חשוב בנושא זה.
‘התורכים הצעירים’ היו קציני צבא צעירים, משכילים וחילונים, שמאסו בשלטון העריצות והשחיתות של הסולטן העות’מאני אבדילהמיט ה-2 ודרשו את השבתה של החוקה הליברלית מ-1876 (תנט’ימאת). ההפיכה שפרצה בשנת 1908 באיסטנבול, בירת האימפריה, השיגה לכאורה את יעדיה הפוליטיים, עם הדחתו של הסולטן ותפיסת הגה השלטון.
באותם ימים חיפשו מנהיגי ‘פועלי ציון’ של התנועה הציונית – דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, ישראל שוחט וחבריהם, את המשענת הפוליטית להגשמת חזון המדינה העברית בארץ ישראל. הם לא שיערו שהאימפריה העות’מאנית קרובה לקץ דרכה, והאמינו שדווקא המהפכנים הליברלים יעניקו אוטונומיה לאומית ותרבותית למיעוטים הלאומיים, ובכללם היישוב היהודי בארץ ישראל. כה בטוחים היו בתבונתם הפוליטית, עד שיצאו ב-1911 לאיסטנבול ולסלוניקי כדי להשתלם בעצמם בשפה ובמשפט התורכי.
יצחק בן צבי (מימין) ודוד בן גוריון חבושים בתרבוש תורכי ועטויים בשָׂפם אופנתי, בתקופת לימודיהם באיסטנבול (מקור: לע”מ).
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הפכה שאלת ההזדהות הפוליטית להרת גורל, ולחברים ב’פועלי ציון’ לא היה ספק: הם בחרו בנאמנות לצד העות’מאני, והחלו לפעול במרץ בקרב היישוב העברי במגמה להביא להתאזרחות תורכית של יהודי הארץ ולגיוסם לשורות הצבא התורכי, כלומר להתעתמן. ‘התעתמנות’ הייתה אז פועַל בשפה העברית, ופירושו הצהרת נאמנות מוחלטת לתורכים להלכה ולמעשה, אפילו במחיר ויתור על הנתינות האירופית.
“עת לעשות. שׂוּמה עלינו לשרוף את הגשרים ולא לחסות בצל נתינות זרה כלשהי – לא להיזקק לקונסולים, להשליך אחר גוונו כל אבק נכר, כאילו לא גלו אבותינו מארצם ומאדמתם ונשארו בה מאז. ראינו בהתעתמנות קניית אזרחות ארצישראלית […] מתוך התלהבות מחודשת פועלים עתה חברי ‘השומר’ ו’פועלי ציון’ למען ההתעתמנות והמליציה גם יחד. פנינו בכרוז אל הציבור העברי. ניגשנו לערוך את רשימת המתנדבים. ראשונים להתנדבות בירושלים היו אבנר [=יצחק בן צבי] ובן גוריון, וקומץ הפעילים במערכת ‘האחדות’ – פועלי הדפוס, חברים ואוהדים – כארבעים איש בסך הכל. אותה שעה האמנו אפילו באפשרות של ארגון מליציה משותפת לנו ולערבים” (רחל ינאית בן צבי, אנו עולים, תל אביב תשכ”ב, עמ’ 199-198).
חלום ‘המזרח התיכון החדש’ נראה קסום ומבטיח, אלא שאז באה… המציאות. השלטון החדש וה’ליברלי’ התגלה עד מהרה כשלטון דיכוי ורצח המונים. העות’מאנים רמסו באכזריות נוראה מיעוטים לאומיים שביקשו הגדרה עצמית. גם את הציונות הם תפסו כתנועה לאומית המאיימת על שלטונם, ואסרו את פעילותה. בזה אחר זה נאסרו או גורשו מן הארץ מנהיגי היישוב, ביניהם מניה וישראל שוחט, יהושע חנקין, דוד ילין, יצחק בן צבי ודוד בן גוריון. ממעמקי תא המעצר בקישְׁלֶה שבעיר העתיקה המשיכו בן צבי ובן גוריון להישבע אמונים לשלטון העות’מאני, ולגנות את זאב ז’בוטינסקי ויוסף טרומפלדור שפעלו להקמת גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי.
אברהם משה לונץ, 1890 (עיבוד תמונה: תמר הירדני).
באותם ימים סוערים חי בירושלים אברהם משה לוּנְץ, תלמיד חכם חניך ‘היישוב הישן’ הליטאי, שעל אף עיוורונו שהגביל את תנועותיו היה פעיל בצורכי ציבור, חבר בוועד הלשון העברית ומייסד בית החינוך לעיוורים. הוא נקשר בכל נימי נפשו לארץ ישראל, כתב את המדריך הראשון למטייל בארץ ישראל בעברית, היה חלוץ מורי הדרך העבריים, חקר את הגאוגרפיה של הארץ (בעיניים סומות!) וייסד בית דפוס שהוקדש לספרותה של ארץ ישראל.
בשנת 1903 ליקט לונץ כמה עשרות משירי העלייה הראשונה, והדפיס אותם בספרון הנושא את השם ‘כנור ציון’.
בהקדמה לילקוט ‘השירים הלאומיים’ הוא הדגיש את הרוח המיוחדת שהביאו עמם ראשוני המתיישבים הציונים בארץ:
“רצית לדעת מעמד איזה עם מגמותיו ושאיפותיו באיזה תקופה שתהיה, שים לבך לשיריו בדור ההוא, כי דור דור ושיריו […] דורנו דור התחיה הוא. עמנו הקיץ מתרדמתו הארוכה ומחלומותיו וירא והנה לא טוב פתר אותם הזמן, ויחל לשאֹף בכל כחו לחיים חדשים, ויקומו משוררים חדשים ויכו על נימי כנורותיהם ושירים חדשים נשמעו: שירי תחיה, שירי התעוררות. רבים כעת שירים כאלה אשר ירננו בני עמנו בחשק נמרץ ובהתלהבות עזה […]”.
חוברת ‘כנור ציון’: תוכן העניינים ושיר ‘התקוה’, שבגרסה שונה מעט היה לימים להמנון מדינת ישראל.
יום אחד בשנת 1915, כשמלחמת העולם הראשונה כבר הייתה בעיצומה, הופתע לונץ לקבל זימון לחקירה במשרדי המשטרה העות’מאנית בירושלים, בחשד להסתה לאומית. לא פחות. מישהו שביקש את רעתו, כפי הנראה, הביא את השירון לידיעת השוטרים ושכנע אותם שיש בו קריאה למרד. על חוויית החקירה סיפרה בתו חנה:
“לידידיו של לונץ שבקשו לחלצו מן הצרה, נודע שהחוקר התורכי שלונץ יעמוד לפניו, שומע צרפתית ועל פי עצתו של ענתבי [עסקן ומחנך ירושלמי, פעיל ומקורב לשלטון העות’מאני] נלוֵותי ללונץ כמתרגמת בשעת החקירה הראשונה. הספר ‘כנור ציון’ בידינו ולונץ עוזר לי להמציא סמוכין בכל שיר מהשירים שבקובץ בפסוקים מהנביאים, מתהלים או משירי ר’ יהודה הלוי. שלוות נפשו של ר’ אברהם משה לונץ נאצלת גם עלי. הוא צועד בבטחון בירושלים שלו שכל שעל ושביל נהירים לו ומספר לי על תולדות ותמורות שעלו בתקופות השונות. אני הולכת על ידו כאילו נלוותי לו לטיול, לחכם המופלא הזה. צמאה אני לשמוע ולהאזין מפיו עוד ועוד.
הקדמנו לבוא, עוד אין בחדר ההמתנה חוץ מהשוטר. אני מתיָשבת על הספסל ליד אברהם משה לונץ והוא מוסיף ומסביר לי כל שיר ושיר מ’כנור ציון’, ואני שומעת פתחי פיו כתלמיד העומד לפני רבו. פתאום נשמע קול קורא בשמו של לונץ. המנוחה נשללה ממני – איך אעמוד לימינו שלא יובילוהו שוב למאסר שממנו הוציאוהו בערבות? העיפותי מבט על לונץ ונרגעתי. השפיעו עלי השלוה שבפניו הנבונים ובלבי הרגשת הקלה. על השולחן מונח ה’כנור ציון’ ולידו דפים בתורכית תרגום השיר ‘שאו ציונה נס ודגל’. בנזיפה פונה החוקר – איך העזת לקרוא למרד ועליה עם דגל ציון? לונץ משיב בבת צחוק טובה, הן כה דברי הנביא ירמיהו: שאו נס ציונה (ירמיה ד’ ו’). הוא מקשיב לקול החוקר וחושב: היודע הוא פרק בתנך? המבין הוא את רוח נביאי ישראל? אילו יכולתי לספר לחוקר מה רבה הערצתנו לחכם הזה אשר פקח עיני עוורים…” (חנה לונץ בולוטין, אברהם משה לונץ ודורו: תרט”ו-תרע”ח 1918-1854, ירושלים תשכ”ג, עמ’ 56-55).
החקירה ארכה תשע שעות, כשהחוקרים אוחזים את השירים בגרסתם המתורגמת לתורכית ולונץ מסביר להם את פשר החרוזים ומטבעות הלשון, עד שמאסו בהסבריו הטרחניים. לונץ נשפט, הורשע ונענש בקנס כספי, בהחרמת ספריו ובצו סגירה לבית הדפוס.
המעצמה העות’מאנית קרסה בתוך זמן קצר, ב-1918, ואיתה התקווה והרוח החדשה שהביאה ‘מהפכת התורכים הצעירים’. תהליך ההתפכחות של מנהיגי היישוב היה כאוב אך הכרחי, ובסופו עברו גם הסוציאליסטים הציונים לחסות בחֵיקם של הבריטים, שבתורָם יבגדו גם הם בתקוות שנתלו בהם.
דוד בן גוריון זכה לראות בתקומת העם היהודי בארץ ישראל, והיה לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. גם יצחק בן צבי זכה, והיה לנשיא המדינה השני. אברהם משה לונץ זכה רק לחזות בסילוקם של העות’מאנים מירושלים, ב-14 באפריל 1918, אבל לא זכה לראות בהתגשמות ניגוניו של ‘כינור ציון’. כחצי שנה לאחר ניצחונם של הבריטים, הוא נפטר ונטמן בירושלים כשהוא בן 63.
