במפה שהודפסה ע”י ‘שרות מפות וצלומים’ של צה”ל ביוני 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, מסומנות מספר מחצבות המשתרעות בין השכונות גבעת שאול וקריית משה לדיר יאסין, כפר ערבי שנכבש וניטש במלחמת השחרור (המפה שמורה באוסף המפות ע”ש ערן לאור בספרייה הלאומית בירושלים):
נשים לב ל”מסילת המראה” באזור רחוב כנפי נשרים של ימינו. בימי המלחמה שובשו ונותקו הדרכים לירושלים, והיה הכרח במציאת נתיבי תחבורה חלופיים. זה הרקע להקמת שדות תעופה קטנים בירושלים, אחד מהם נסלל במאי 1948, בתוואי שייקרא לימים ‘רחוב כנפי נשרים’ (ומכאן שמו).
המחצבות הללו בולטות ברבות מן המפות המנדטוריות של ירושלים, כגון בזו ששורטטה בשנת 1944 (ושמורה בארכיון משרד הפנים בירושלים):
המחצבות ניכרו ממזרח לדיר יאסין, ונראה כי אדמותיהן היו בבעלותם של תושביו. הצורך במחצבות מוסבר בגידול המאסיבי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, ובהתפתחות המהירה של שכונותיה היהודיות.
בין הפועלים שעבדו במחצבות היו חלוצי גדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור, חבורת צעירים מהפכנים סוציאליסטים-קומוניסטים-ציונים שהקדישו עצמם ל”כיבוש העבודה” – כך הם כינו את ייעודם, כשכוונתם הייתה לכל מלאכה הנדרשת לגאולת ארץ ישראל (ולאו דווקא ירושלים) ובניינה. בסוף חורף 1923 ייסדו אחדים מהם את ‘פלוגת ירושלים’ והקימו מחנה אוהלים ליד מנזר רטיסבון (בשטח שעליו יקומו כעבור שנים אחדות בנייני המוסדות הלאומיים והגימנסיה העברית בשכונת רחביה). הואיל והצורך המיידי בירושלים היה, כאמור, בנייתן של השכונות החדשות, נרתמו חברי הגדוד לפעולות הבנייה. ראשית לכל היה צורך באבנים, ולשם כך יצאו לחצוב אבנים במחצבות שליד גבעת שאול.
סתתים וסתתות, חברי גדוד העבודה, בירושלים. 1923 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי).
בראש פלוגת החוצבים עמד יצחק שדה, מי שלימים ייסד את הפלמ”ח והיה אלוף בצה”ל. לצדו עמלו בניפוץ האבנים מרדכי איש שלום, לימים ראש עיריית ירושלים, דוד (‘דולֶק’) הורוביץ, לימים נגיד בנק ישראל הראשון וחברים נוספים. אחד מהם תיאר את הווי הימים ההם:
“באחד הימים הופיעו במחנה ארבעה-חמישה בחורים גבוהים וחסונים, ולמתניהם אבנטים אדומים. מי הם? חוצבים, גדוד’ניקים מירושלים, שבאו לעזור בלקט ובניפוץ אבנים בשביל הסולינג [=שיטה לסלילת כבישים, שהייתה נפוצה בתקופה המנדטורית, תוך שימוש באבנים וחצץ[. אשר’קה ואני יצאנו לעבוד אתם. אלה ינפצו את הסלעים, ואלה ילקטו את האבנים לערימה. כבר ראיתי איך מנפצים אבנים בפטיש, וגם ניסיתי את כוחי, אך כלום לא יצא מזה: רסיסי אבן עפים לכל צד, פוגעים ברגליים ובגוף החשוף, והאבן נשארת שלימה. רק הקצוות החדים הוקהו, האבן מתעגלת והפטיש קופץ אחורנית. אולם הבחורים האלה – לא סתם כבישניקים הם. חוצבים הם, ולא סתם חוצבים, אלא חוצבים ירושלמיים! […]
כל הסביבה של גבעת שאול והשכונה עצמה עשו רושם מדכא. סלעים לא גבוהים, כהים וקודרים, בלטו מעל פני השטח מרוחקים שלושים-ארבעים סנטימטר זה מזה, וביניהם לא שביל ולא דרך, ודומה היה כל השטח לבית קברות מלא מצבות […] לא במקרה התמקמה פלוגתנו במקום הזה בגבעת שאול: כאן היו המחצבות, מקור פרנסתנו ויעודנו: כיבוש עבודת החציבה. כאן היה גם מקום אסטרטגי חשוב לפעולות ההגנה על הישוב הירושלמי […] לעבודת הבנייה לא היתה לי נטייה מיוחדת, לא שאפתי ללמוד מקצוע, אלא לעבוד בעבודות הקשות ביותר, הדורשות את מלוא הכוח […] היתה זו עבודה מקצועית ששכרה בצידה, וצריך היה לעשות את כל המאמצים כדי לעמוד בהתחייבות […] עבדנו ארבעתנו בשקט במחצבה: וקסלר היה עושה רק את העבודה האחראית, הקלה מבחינה פיזית – טעינת החורים באבק שריפה וביצוע הפיצוץ. אני קדחתי את החורים בבלמינה. לעיתים קרובות צריך הייתי לעבוד על גבי סולם, לקדוח חורים בלב הסלע באלכסון. וכשהיה לי זמן חופשי עבדתי בפירוק הסלעים בדקר גדול […]” (עמנואל בר חיים, בדרך אל רמת רחל, ירושלים תשל”ב, עמ’ 36; 49-46).
בינוי בשטח המחצבה הקדומה, מבט ממערב (מרחוב כנפי נשרים), 2022.
חברי גדוד העבודה הסיעו את אבני המחצבות שליד שכונת גבעת שאול, בנו בתים והקימו במו ידיהם את בתיהן הראשונים של שכונות הגנים רחביה, בית הכרם ותלפיות. בשנת 1925 הקימו בעצמם את קיבוץ רמת רחל.
בימינו נעלמו המחצבות כמעט לחלוטין תחת מבני התעשייה והמסחר הרבים לאורך רחוב כנפי נשרים, ובלאו הכי לא היו רבים שסיפרו את תפקידן החשוב בבנייתה של ירושלים החדשה. אבל ראוי לשמר את סיפורן, ולזכור שאבן מאסו הבונים אכן הייתה לראש פינה.
12.2022
