גיליון 251, אדר תשפ”ה
על פי המסורת, ז’ באדר הוא יום לידתו ופטירתו של משה רבנו (בבלי, קידושין לח ע”א). משה הוציא את בני ישראל ממצרים והנהיג אותם במסע המדבר, אבל אל הארץ לא זכה להיכנס.
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ… כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים לב, מח-נב).
מבט מהר נבו מערבה אל ים המלח, שפך הירדן והרי יהודה (מקור: ויקיפדיה).
לאחר שברך משה את בני ישראל הוא עלה להר נבו, והשיב נשמתו בנשיקה בטרם התגשמה משאלתו האחרונה – לבוא אל הארץ המובטחת.
“וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה’. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (שם לד, ה-ו).
הכתוב מדגיש שמקום קבורתו של משה לא נודע, אבל רבים ביקשו בכל זאת לדעת אותו. הרומאים חיפשו אותו בבית פעור (בבלי, סוטה יג ע”ב – יד ע”א), הנוצרים הביזנטים ‘מצאו’ אותו במרומי הר נבו (א’ לימור, מסעות ארץ הקודש, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 69) ואילו המוסלמים זיהו את קבר משה דווקא מצדו המערבי של הירדן, ליד יריחו (מקאם נבי מוסא). המסורת היהודית לעומתם לא ביקשה לגלות את הסוד וחידת מקום קבורתו של משה נותרה חתומה לנצח. המדרש נתן טעם לדבר:
“ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש, ומזבחים ומקטרים שם, וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסיליהם ובתועבותיהם” (פסיקתא זוטרתא, דברים לד, ז).
משה הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא הכה את המצרים ובקע את הים. המדרש מצביע על החשש מפני הפיכתו של משה משליח לשולח, ממבצע דבר האל לאל בעצמו. חשש זה אכן היה מוחשי מאוד:
“וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל (שמות יז, יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (במדבר כא, ח). וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים” (משנה, ראש השנה ג, ח).
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שמשה הוא הנלחם בעמלק, והנחש הוא שממית ומחיה, אבל הטעות הזו מחליפה את האמצעי במטרה. זהו שורש העבודה הזרה. זו בדיוק הייתה טעותם של חוטאי העגל, שביקשו תחליף למשה (שמות לב, כג). זו הייתה גם טעותם של חוטאי נחש הנחושת, שהמשיכו לסגוד לו עד ימי חזקיהו מלך יהודה (מלכים ב יח, ד). העלמת מקום קברו של משה נועדה אפוא למנוע את הפולחן סביבו, והפיכת דמותו של משה לאלוה.
פסל נחש הנחושת בפסגת הר נבו. ברקע – בקעת הירדן וצפון ים המלח. השמש שוקעת מעל הרי ירושלים (צילום: Jo TB, ויקיפדיה).
רגע לפני מותו סוקר משה מראש הר נבו את מרחבי ארץ ישראל:
“וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר” (דברים לד, א-ד).
תיאור זה אינו ריאלי. הר נבו אמנם גבוה (817 מטרים מעל פני הים), אבל הצופה מפסגתו לא יוכל לראות בעיניו את ארץ נפתלי ואת הנגב, ובוודאי שלא את ‘הים האחרון’, הוא הים התיכון. הפרשנים כבר עמדו על כך, וביארו שבפסוקים הללו נרמזו אירועים שיתרחשו בעתיד. אבל האם ייתכן שרוח הנבואה שגילתה למשה מה שעתיד לקרות בארץ, תסתיר ממנו דווקא את האירועים המכוננים שיתרחשו בירושלים? יתירה מכך, שלא כמו הגלעד או ארץ אפרים, כדי לראות מהר נבו את ירושלים אין צורך בעיני נבואה, אלא בראות טובה בלבד. את העיר עצמה אמנם לא ניתן לראות מהר נבו, אבל הר הזיתים הוא הרכס הבולט ביותר לצופה ממנו מערבה, בדיוק מולו. מדוע חשוב לסקור ‘אֶת כָּל הָאָרֶץ’, ואת מה שעתיד להתרחש בה, ודווקא אז ‘לשכוח’ את ירושלים שנשקפת ממש מנגד?
אפשר שהסיבה להסתרת ירושלים בחזון הפרידה ממשה היא אותה הסיבה להסתרת קברו – החשש מפני החלפת קדושת המקום במקום המקודש. כאשר חנך שלמה את בית המקדש הראשון, הזהיר אותו הקב”ה שבמבנה עצמו אין כל טעם, כל עוד אין מי שראוי לו:
“אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים. וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק, וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה” (מלכים א ט, ו-ט).
ובכל זאת, נמצאו בבית המקדש הראשון עובדי ה’, שבעיני בני דורם נחשבו בוודאי צדיקים, שבטחו בקירותיו של היכל ה’ ולא האמינו שהוא ייחרב גם אם הוא ריק מתוכן, וגם אם בתוכו ממש מתרחשות עוולות קשות, כפי שעולה מתוכחת ירמיהו:
“כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר, הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם, לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל, וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם, גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'” (ירמיה ז, ג-יא).
ירמיהו זעק, במילים אחרות, שבית המקדש עצמו לא יגן על החברה המושחתת והרקובה כפי שסברו רבים מהחוטאים. בית המקדש הוא בסך הכול מבנה של אבנים עם כלים נאים ופרוכות תכלת וארגמן, וכשהוא לא ימלא את ייעודו הוא יאבד את זכות קיומו. תוכחותיו של ירמיהו לא הועילו, כידוע, וגם כשבית המקדש כבר עלה בלהבות היו רבים שנדהמו ולא האמינו כיצד זה בכלל ייתכן (איכה ד, יב).
בית המקדש הוא אמצעי, מתווך, מקשר בין בני האדם לבין האלוקות. כך גם משה רבנו. האדם החומרי והגשמי זקוק מטבעו לאמצעים הללו כדי להגיע אל הרוחני והמופשט, אבל כאשר האמצעים כשלעצמם הופכים להיות מוקד הפולחן הם הופכים כביכול לאלוהות בפני עצמם, ולא רק מאבדים את ייעודם אלא הופכים לעבודה זרה. התורה טרחה להסתיר את קבר משה כדי שלא יהפוך לפולחן אלילי מאותה סיבה שלא הזכירה את ירושלים ביחד עם המקומות החשובים בארץ, כדי ללמדנו שלא המקום שבו היא נמצאת הוא החשוב אלא התוכן שיוצקים לתוכו.
