“אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים” (משנה, תענית ד, ח).
בתלמוד מנו חכמינו את הדברים הטובים שאירעו ביום ט”ו באב:
“ט”ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה […] אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל […] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכָּלוּ בו מתֵי מדבר […] עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנִתנו הרוגי ביתר לקבורה […] רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [=שאמרו שניהם]: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כֹּחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל” (בבלי, תענית ל ע”ב – לא ע”א).
בדורות האחרונים נוצקו ליום זה תכנים נוספים שהפכו אותו ל’חג האהבה’, אם בגרסאות דתיות שונות ואם בגרסאות ‘חילוניות’ המחקות את ‘יום ולנטיין’ הנוצרי. אבל בכל אלו לא נדון הפעם. הפעם נתמקד במשמעות היום לדעת ר’ אליעזר הגדול: ביום ט”ו באב הסתיימה מלאכת כריתת עצי המערכה למזבח העולָה בבית המקדש, משום שממנו ואילך “תשש כוחה של חמה”, כלומר שיא החום של הקיץ נשבר ובאוויר ניכרת לחוּת המבשרת לראשונה את בוא הסתיו. זה הזמן שבו התולעים יוצאות למלאכתן, ויש חשש שעצים שייכרתו מכאן ואילך יהיו מתוּלעים ולא ראויים לעבודת המקדש.
אלא שלפי הסבר זה לא מובן מה כל כך שמח ביום הזה, שבו פוסקת כריתת עצי המערכה. דברי ר’ מנשיא, לפיהם זו הסיבה לכך שיום זה נקרא “יום תבר מגל” – כלומר, יום שבירת המגל – רק מוסיפים לתמיהה. איזה מגל נשבר, ומה הקשר בין מגל שנועד לקצור חיטה לבין כריתת עצים? רש”י פירש את דבריו: “שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים”. אם כן, לא המגל הוא שנשבר אלא הגרזן, ואין זה אלא ביטוי סמלי להפסקת מלאכת החטיבה. אבל מדוע זו סיבה לשמוח?
מגילת תענית היא אחד ממקורות חז”ל הקדומים ביותר. זו רשימה של 35 אירועי שמחה והודייה מימי הבית השני, שהונצחו בתאריכים בלוח השנה היהודי. המסורת לא זכרה את רוב האירועים הללו, ופרט לחנוכה ופורים אבדו כולם ונשכחו. אחד מאותם ימים שכוחים הוא חמישה עשר באב, שהיה “זמן עצי כוהנים והעם”. ‘זמן עצים’ הוא מושג שנראה מתאים יותר לט”ו בשבט ופחות לט”ו באב, אם כן מהו? מבארת הגמרא:
“תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו: כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם. וכך התנו נביאים שביניהן, שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן, שנאמר: “וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה, לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה” (נחמיה י, לה) (בבלי, תענית כח ע”א).
הגמרא מצביעה על אירוע שהתרחש בימי הקמת בית המקדש השני בדור עזרא ונחמיה (“בני הגולה”), כשלא נמצאו עצים לעבודת הקודש. כדי שמקרה מביך כזה לא יישנה הוגדרו אז כללים לאספקה קבועה של עצי המערכה.
הגמרא הזכירה את לשכת העצים. לשכת העצים (או ‘דיר העצים’) שכנה בעזרת הנשים (משנה, מידות ב, ה). ללשכה זו אספו את עצי המערכה, ובה ערכו הכוהנים את מלאכת המיון.
תרשים עזרת הנשים ממזרח לבית המקדש. לשכת העצים נמצאה בפינה הצפון-מזרחית של המתחם (מקור: גל מ., ויקיפדיה).
מעניין לציין גם שבפסוק שציטטה הגמרא מספר נחמיה מופיע האזכור הראשון לקרבן העצים. אגב, האזכור ההיסטורי השני נמצא במגילה במערה מס’ 4 בקומראן שבמדבר יהודה (מגילה 4Q365), המתוארכת לתקופה ההרודיאנית, בה נזכר יום קרבן העצים כיום חג. קרבן העצים לא נזכר בתורה, אם כי אין ספק שלעבודת הקודש נדרשה אספקה שוטפת של עצים, שהרי “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה” (ויקרא ו, ו). ובכל זאת, כאמור, קרבן עצים לא נזכר בתורה ובכל דברי ימי הבית הראשון. על כל פנים, בגמרא הובהר שקרבן זה הוא קרבן נדבה ולא חובה (בבלי, מנחות קו ע”ב).
בצד הימני של התצלום – מקומה המשוער של לשכת העצים בהר הבית. מבט ממזרח. אוגוסט 2022.
כאמור, על פי מגילת תענית, “זמן עצי הכוהנים והעם” היה ביום ט”ו באב, אבל עיון נוסף בדברי חז”ל מגלה שהמציאות הייתה מורכבת יותר. המשנה מנתה לא פחות מתשעה ‘זמני עצים’ שונים, לפי רשימת משפחות קבועות:
“זמן עצי כהנים והעם, תשעה. באחד בניסן בני ארח בן יהודה. בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה. בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה. בשבעה בו בני יונדב בן רכב. בעשרה בו בני סנאה בן בנימין. בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות. בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה. בעשרים באלול בני עדין בן יהודה. באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה. באחד בטבת לא היה בו מעמד, שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים” (משנה, תענית ד, ה).
לפי רשימה זו אפוא, חמישה עשר באב הוא רק אחד מימי זמן העצים, אבל נשים לב שהוא שונה מן האחרים. בניגוד לכל אחד משמונת התאריכים האחרים הוא לא מוקדש רק למשפחה מוגדרת, אלא גם ל”כוהנים ולוויים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות”. ביאור זהות הנזכרים כאן דורש עיון ודיון נפרד, אבל באופן כללי נוכל להבין את הדברים כך שבאותו יום התאפשר ליהודים רבים לנדב עצים. לפיכך זהו לא “זמן עצי כוהנים”, אלא “זמן עצי כוהנים והעם”. הבנה זו מתחזקת לאור דברי הסכוליון על מגילת תענית: “זמן עצי כהנים […] נסמכו [=הצטרפו] להם הרבים, ועשאוהו יום טוב”.
נסכם: ט”ו באב היה היום שהוקדש לכל המעוניין לבוא לבית המקדש ולהקריב קרבן עצים. התאריך נקבע משיקולי איכות העצים, שכן מכאן ואילך יש חשש לטיבם. האירוע היה חגיגי, ועבור מקריבי העצים בוודאי גם מרגש מאוד, ולכן נקבע כיום חג. וכפי שהסביר רמב”ם:
“ומהו קרבן העצים? זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה, וזהו קרבן העצים. והיה להם כמו יום טוב ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה” (רמב”ם, משנה תורה, הלכות כלי המקדש ו, ט).
כאמור, האירוע נזכר לראשונה בראשית ימי הבית השני. ההקשר ההיסטורי חשוב: באותה תקופה החלו החכמים לתפוס את מקומם של הכוהנים בהנהגת העם. הכוהנים הלכו ואיבדו את סמכות ההוראה והדין, והתורה יצאה מהמקדש הסגור אל העם. אפשר שהפקעת קרבן העצים מידם הבלעדית של הכוהנים הייתה חלק מאותה מגמה, והיא עצמה מסבירה את הסיבה לכך שיום ט”ו באב נקבע כיום טוב.
ט”ו באב תשפ”ב
