גיליון 165, ניסן תשפ”ג
מה יישמע מוזר יותר? אדמו”ר חסידי מצאצאי החת”ם סופר ה’מתנגד’, או הקונסוליה הסורית בירושלים? ובכן, בירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו – כל הניגודים אפשריים, ואחד המוזרים שבהם חי וקיים בחצר חסידות עֶרְלוֹי, שבעצמה שוכנת בשכונה ירושלמית בלתי-חסידית בעליל: במושבה היוונית, ברחוב יותם 3-1.
מוצאה של החסידות בצפון הונגריה, בעיר שנקראה בפי תושביה היהודים עֶרְלוֹי (בהשפעת שְׁמה הגרמני – Erlau), אם כי מוכרת יותר בשמה ההונגרי אֶגֶר (Eger). בשנת 1881 הוכתר ר’ שמעון סופר לרבה של הקהילה האורתודוקסית המקומית. הרב סופר נהנה מייחוס נכבד במיוחד: הוא היה בנו של ‘הכתב סופר’ – ר’ אברהם שמואל בנימין סופר, פוסק ומנהיג נודע, ובנו וממשיכו של אביו ר’ משה סופר, הידוע בכינויו ‘החת”ם סופר’ (ראשי תיבות שם ספרו ‘חדושי תורת משה’). החת”ם סופר היה מחשובי הרבנים האשכנזים במחצית הראשונה של המאה ה-19. הוא התמנה לרבה של פְּרֶסבּוּרג (כיום בְּרָטיסְלָבָה, בירת סלובקיה), אז הקהילה הגדולה והחשובה בהונגריה, והקים בה ישיבה שנחשבה למרכזית ולמשפיעה. ר’ משה סופר ניהל מאבק עיקש בתנועות ההשכלה והרפורמה היהודיות שהתרחבו מאוד באירופה מאז מתן האמנציפציה ליהודים, והוא נחשב לאחד ממעצבי פניה של היהדות החרדית בעת החדשה.
ב-5 במאי 1944 ניתנה הפקודה לרכז את כל יהודי אֶגֶר בגטו המקומי. בתום צעידה של עשרות ק”מ לתחנת הרכבת, הם הועמסו על קרונות בקר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. כמעט כולם נספו, ובהם רב העיר, ר’ שמעון סופר, שהיה בן 94, ובנו ר’ משה סופר, שהיה דיין ופוסק הלכה בזכות עצמו. מקהילת ערלוי שרדו רק מעטים את אֵימֵי השואה, ובהם ר’ יוחנן סופר, בנו של ר’ משה ונכדו של רב העיר. הוא היה אז צעיר בן 21, שאיבד גם את אמו וארבע אחיותיו. לאחר המלחמה החליט ר’ יוחנן סופר לחזור לערלוי, וביחד עם ניצולים אחדים ניסה לחדש את הקהילה היהודית במקום. במרכז היוזמה עמדה ישיבת ערליו, אותה הוא הקים ועמד בראשה. העובדה ששרד בחיים נתפסה בעיניו כסימן לשליחות להמשיך את מורשת אבותיו, שליחות שהייתה למשימת חייו.
“אמנם מאת ה’ היתה זאת, כי עלי נפל הגורל מן השמים להמשיך מורשת בית אבותי הק'[דושים] נ”ע [=נוחם עדן], להמשיך את הבאר אשר חפרוהָ שׂרים כָּרוּהָ נדיבי עם, לחנך את צעירי הצאן על משכנות הרועים. ואף כי הנני העני ממעשׂ וזעירא דמן חבריא [=הצעיר שבחבורה], אמנם מחמת שהיה הרצון למעלה שיהיה המשך לאותו מעין גנים באר מים חיים נוזלים מן לבנון, לזאת עשו לי את כל הנסים האלו, והוציאוני משעבוד לגאולה להחיות עם רב […] בינו נא זאת שכל הנסים שנעשו עמדי הוא בשביל להמשיך את מסורת האבות רבותינו שבגולה, ולא עביד קוב”ה ניסא למגנא [=ולא עושה הקב”ה נס לחינם], ולזאת עליכם מוטל התפקיד הגדול לצעוד בדרכם ולקדש שם שמים בכל תהלוכותיכם והתנהגותכם, שכך רואיכם יכירו ויראו שהנכם מצוינים בתורה ויראת ה’, ומעוטרים במידות טובות ומעשים טובים, ששם שמים יתאהב ויתקדש על ידכם” (ר’ יוחנן סופר, דרשות אמרי סופר, ירושלים תשע”ח, ח”ב, עמ’ שסט).
לאחר המלחמה נשא ר’ יוחנן לאישה את מרים פאלל, נינת אחות החת”ם סופר, ובשנת 1950 החליט לעלות לישראל, ביחד עם כמה מתלמידיו. נאמן לתורת סב-סבו הדגול, שם ר’ יוחנן את פניו לירושלים. החת”ם סופר קרא לעלות לארץ ישראל כדי להתרחק מן הסביבה המאיימת על צביונה הרוחני של החברה היהודית באירופה. ההתיישבות בארץ נתפסה בעיניו לא רק כאמצעי להצלה מפני ההתבוללות, אלא כמצווה שיש לה ערך עצמי. חשיבותה של ירושלים עלתה בהשקפתו של החת”ם סופר על שאר ערי הארץ, והוא קרא להעדיף את ההתיישבות בה, גם במחיר של תנאי קיום קשים. כך, למשל, התבטא ב־1827:
“בירושלים גּוּפֵי'[ה] [עצמה] לָדוּר סמוך לקדושת הר אלֹקים – [גם אם היא] חורבה, בחורבנה אפי'[לו] – אשרי הזוכה […] מי יתן ויְזכני הי”ת [ה’ יתברך] להיות ממישבים של ירושלים […] שירושלים הוא שער השמים מימות עולם, אפי'[לו] כשהי'[ה] היְבוּסי יושב ירושלים, והכנעני והפריזי אז בארץ – [לא השתנה מעמדה הרוחני], ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפי'[לו] בחורבנה […] כי לא נפחתה קדושתה, ולא תְּלֻי'[ה] כלל בקיום מצְוֹת, אלא הארץ עצמה קדושה, וירושלים קדושה יותר” (ר’ משה סופר, חתם סופר, פרעסבורג תר”א, חלק יורה דעה, סי’ רלג-רלד).
ר’ יוחנן סופר (מקור: ויקיפדיה).
עם עלייתם לירושלים, התמזגו ר’ יוחנן סופר ותלמידיו בישיבת פרסבורג, שנוסדה בשכונת מאה שערים בשנת 1940 בידי בן אחר לשושלת המפוארת – ר’ עקיבא סופר, רבה האחרון של פרסבורג. אבל כעבור שנים אחדות, בשנת 1953, החליט לסלול דרך עצמאית ולהקים בעצמו ישיבה, שתהיה מיוחדת למורשת ערלוי. היעד שנבחר היה במושבה היוונית, ברחוב יותם 3, בבניין ששימש בעבר את הקונסוליה הסורית בירושלים המנדטורית, לאחר שזכתה בעצמאותה המדינית בשנת 1946.
בית חסידות ערלוי, ברחוב יותם 3
ר’ יוחנן סופר אימץ הנהגות של אדמו”ר חסידי, למרות שאבותיו היו מן הבולטים שב’מתנגדים’, וכך התייחסו אליו תלמידיו-חסידיו. את ימיו ולילותיו הקדיש ללימוד תורה ולכתיבת חידושים על הש”ס (בספרו ‘אמרי סופר’), ובתוך כך הקים מוסדות חינוך ברחבי הארץ והיה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בשנת 1961 נחנך במגרש צמוד (ברחוב יותם 1) בניין מלבני בגובה ארבע קומות, ובו מוקמה ישיבת אוהל שמעון. בשנת 2016, בתום 70 שנות הנהגה, נפטר האדמו”ר מערלוי, והוא בן 93.
על הנהגתו של הרב סופר בסביבתו הירושלמית נוכל ללמוד מדברי ההספד שכתב הרב בני לאו, רב בית הכנסת הרמב”ן שבשכונת קטמון, עם פטירתו:
“לפני שנים רבות, בערב שלפני חג השבועות, באו באי ביתו לביתי להביע מחאה על שאני מנהיג בבית הכנסת מנהגים שגורמים לו צער. בעיקר היתה זו הוראה שלי שנשים תלמדנה תורה בתוך בית הכנסת. בית כנסת הרמב”ן וישיבת ערלוי סמוכות זו לזו ומבחינתם ‘נפרצה פרצה בשכונה’. למחרת בבוקר, ערב חג, דפקתי על דלת ביתו וביקשתי מהגבאי להיכנס ולהתברך לקראת החג. לאחר שהודיע לאדמו”ר על בואי נקראתי להיכנס. הוא ישב על כסאו, בנו (ראש הישיבה) מן הצד האחד והגבאי מן הצד השני. המתח היה ניכר שהרי נפגשנו, הבן והגבאי, בביתי רק בליל אמש. הפגישה ההיא נסתיימה בלא כלום.
פתחתי ואמרתי לאדמו”ר שבאתי לקבל ברכה. הוא הרים את עיניו הצלולות והתבונן בי. ביראה גדולה ביקשתי את רשותו להוליך אותו למסע בשכונה. מסע שיתאר לו את אתגרי הרבנות העומדים לפני ואת האחריות שבניווט בני קהילתי. במשך מספר דקות שרטטתי עבורו את המציאות המורכבת, את הרצון שלי שנשים תהיינה שותפות מלאות בעבודת ה’ ולא שתמצאנה דלת נעולה וחסומה, את האלטרנטיבות הקמות ברחבי השכונה. סיימתי את הטיול ואמרתי: בהנהגה הזו יש אחריות כבדה ואני זקוק לברכת הדרך.
האדמו”ר עצם את עיניו ושקע במחשבה. היה ניתן לחתוך את האוויר. לאחר כדקה שדמתה לנצח פתח את עיניו בבת שחוק מאירה: הרב לאו, אני רוצה לאחל לך שתזכה להנהיג את עדתך בדרך התורה ותצליח לעשות את הרע במיעוטו. זה היה רגע מכונן. דור חמישי לחת”ם סופר, איש פרוש ומנהיג דגול שקיבל הכרעה להכיר בנחיצות של הנהגה דתית ורוחנית שאינה הולכת בנתיבו. בעיניו הדרך הזו של מודרנה עמוקה בחיים היא “רע”, אך הוא הבין שדרך זו היא דרך חיים ודרך זו זקוקה להנהגה.
מאז ועד עתה לא נשמעו יותר דברי מחאה או נזיפה. לחג הפורים הקפיד האדמו”ר לשלוח ‘משלוח מנות’ כדי להפגין את הרעות, בימי שמחה שהיו לי בביתי זכינו לברכתו ולמאור פניו. הוא לא אהב את כל מה ששמע על המתרחש בקהילה אך מאד ברך על חלקים אחרים שגילה בה – החסד, אהבת התורה וחיפוש דרך לחיבור בין עם ישראל לשורשיו. בגודלו ידע שגם הנתיב הזה הוא דרך בעבודת ה'” (פורסם בפייסבוק, 22.2.2016).
ישיבת חסידות ערלוי, רחוב יותם 1
מאז ועד ימינו, שכונת המושבה היוונית, שאיננה חרדית באופייה (וכלל אינה יהודית במקורה), המשיכה לשמור על אופייה הליברלי, עם העובדה שבלבה חיה ופועלת חצר חסידית. אבל אירוע אחד בתולדותיה יכול בכל זאת ללמד על השפעתה בסביבה.
ותיקי ירושלים זוכרים את ‘מגרש קטמון’ – מגרש הכדורגל הביתי של ‘הפועל ירושלים’, שנמצא לא הרחק מהמושבה היוונית, ברחוב רחל אמנו 16. בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 יזם ראש העירייה טדי קולק פרויקט שאפתני של הקמת קריית ספורט ענקית, ובתוכה איצטדיון כדורגל עם 23,000 מקומות ישיבה, ברכס שועפט שבצפון ירושלים. המימון נמצא, העבודות בשטח החלו, אך בלחץ הפגנות של גורמים חרדיים, שהפכו גם להפגנות אלימות, העבודות נעצרו.
קולק לא נואש, והציע את ‘מגרש קטמון’ כחלופה ראויה לאיצטדיון כדורגל. אלא שהוא כנראה לא לקח בחשבון את חסידות ערלוי השכנה, ואת האדמו”ר שנחרד מן המחשבה על חילול שבת המוני ממש על סף ביתו. הפעם דווקא זכו החרדים לתמיכת שכניהם החילוניים, שדרשו לבטל את הרעיון בשל פגיעה באיכות חייהם. בגין כך הם אף עתרו לבג”ץ.
דבר, 19.1.1982
בסופו של דבר נמצא מקום ראוי לאצטדיון כדורגל בירושלים – בפאתי שכונת מלחה שבדרום-מערב העיר, וזכה קולק שהאצטדיון אף נקרא על שמו. ומה עלה בגורלו של ‘מגרש קטמון’? הוא נמכר בשנת 1983 ליזם פרטי, ועל שטחו נבנתה שכונת מגורי היוקרה ‘גני קטמון’.
תודתי לידידתי, מורת הדרך אסתר סעד, על העזרה בהכנת הכתבה.
