זיכרון באבן – פרק א’: מנהג חריטת שמות על כותלי הר הבית

גיליון 245, טבת תשפ”ה

בנימין מטודלה יצא מביתו בסביבות שנת 1165, לטְרֶק שלא היה מבייש אף תרמילאי בימינו: מסרגוסה שבספרד הוא יצא לדרום צרפת, ובנתיבי הים והיבשה המשיך לרומא, לקונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו), נדד לסוריה, לארץ ישראל ולעירק, ומשם לפרס (אירן של ימינו), אפגניסטן, טיבט, חצי האי ערב, מצרים ובחזרה לספרד בשנת 1173. רשמי מסעותיו שנכתבו בעברית, הודפסו לראשונה בשנת 1543. תיאורי אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות, שמות האישים שפגש, מנהגיהם של יושבי הארצות ואורחות חייהם הם ממקורות התקופה החשובים ביותר. בארץ ישראל שלטו באותה עת הצלבנים, ובנימין מטודלה הוא כמעט היחידי שמסר מידע היסטורי על ההתיישבות, שהייתה באחת מנקודות השפל העמוקות בתולדותיה. המידע שמסר על היהודים שפגש בירושלים בשנת 1171 הוא העדות הראשונה על אחיזה יהודית בירושלים מאז נטבחו תושביה בכיבוש הצלבני של שנת 1099. על כך הרחבנו כאן:

ירושלים של זהב (וצבעים אחרים): חידת הצַבָּעים היהודים בירושלים בימי הביניים

בנימין מטודלה תיאר את הר הבית שנגלה לעיניו, עֵת צלבים התנוססו מעל המבנים המוסלמיים הקדומים. מסדר הטמפלארים הפך את כיפת הסלע לכנסייה בשם טמפלום דומיני (מקדש האדון) ואת מסגד אלאקצה לכנסייה שנקראה טמפלום סלומוניס (מקדש שלמה). את החללים שמתחת למסגד אלאקצה זיהו הצלבנים כ’אורוות שלמה’:

“ושם טינפולי דומיני, והוא היה מקום המקדש, ובנה עליו עומר בן אל כטאב כִּפה גדולה ויפה עד מאֹד [היא כיפת הסלע], ואין מכניסין שם הגוים [=הנוצרים] שום צלם ולא שום תמונה, אלא שבאים להתפלל. ולפני אותו מקום כותל מערבי, והוא אחד מן הכתלים שהיו בקֹדש הקדשים, וקוראים אותו שער הרחמים, ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה. ושם בירושלם, בבית אשר היה לשלמה אֻרְוֹת סוסים, אשר בנה בניָן חזק מאֹד מאבנים גדולות, לא נראה כבנין ההוא בכל הארץ. ושם נראה עד היום הברֵכה שהיו הכהנים שוחטים את זבחיהם. והבאים שם מיהודה כותבין שמם על הכותל” (א’ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב תש”ו, עמ’ 40).

נתעלם, בשלב זה, מן הזיהוי הבעייתי של שער הרחמים בכותל המערבי, כמו גם זיהויו עם “אחד מן הכתלים שהיו בקודש הקודשים”, על מנת להתמקד בסֵיפא של דבריו: לפנינו העדות ההיסטורית הראשונה על עולי רגל יהודים (“והבאים שם מיהודה”), שפוקדים את כותל הר הבית ונוהגים לחרוט עליו את שמותיהם. בנימין מטודלה לא זיהה את אותו כותל, ועל אף שאפשר לדייק מדבריו שמדובר בכותל הדרומי אין הכרח בכך, משום שמנהג זה מוכר מכל הכתלים האחרים. הארכאולוג מאיר בן דב ליקט כתובות יהודיות שנמצאו, או שתועדו בעבר ונכחדו, ותארך אותן לימי הביניים. לממצא כזה קשה מאוד לתת תאריך מדויק, אבל עדותו של בנימין מטודלה מוכיחה שהמנהג היה מוכר לפחות למן המאה ה-12.

לעיון במאמר: מ’ בן דב, “כתובות עבריות חקוקות באבן מהר הבית וסביבתו”, קתדרה, 40 (תשמ”ו), עמ’ 30-3:

https://www.jstor.org/stable/23400208

אוסף כתובות הגרפיטי בכותלי הר הבית עשיר ומרתק: יונה ושבתי אשתו מסקליא (היא סיציליה – האי האיטלקי) חרטו את שמם במסדרון העתיק של השער הכפול בכותל הדרומי, וסיימו בברכה: “חזקו בחיים”. הפועל ‘חזק’ נזכר בכתובות נוספות, ומשמעו רפואה. כתובת זו, שאין לה זכר בימינו, תועדה בידי הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה-סוסי בשנת 1863.