בקומת הקרקע של בית הספרים הלאומי בגבעת רם מוצב פסל של לווייתן ובתוכו חלל פעור עם שרפרף לישיבה.
הספרייה נועדה לחוקרים עסוקים וטרודים בהוויות העולם, אבל פרנסיה התחשבו גם בבטלנים שכמותי, ששאלו את עצמם מה עניין לווייתן אצל ספרייה, ומה היה חטאו של זה שנענש לשבת בתוך הכוך הנזירי. לכן נעצרתי מול שלט ההסבר. ראשית, למדתי שזוהי יצירתה של האומנית הדסה גולדויכט, ובהמשך הוסבר, בין השאר, כך:
במיצב זה הלווייתן נמשל אל הספרייה עצמה, ואילו יונה הנביא המוכל בתוכו דומה לקורא או לחוקר הבא אל שעריה ומגלה את סודות מטמוניה. המבקרים בספרייה מוזמנים להיכנס אל הלווייתן ולשהות בבטנו, במעין אולם קריאה פרטי. בספר יונה הנביא מתואר כמי שעבר ממצב של בריחה מהאל למצב של קבלה והבנה של שליחותו. בטן הדג משמשת אפוא כחלל של שינוי והתחדשות. גם מבקרי הספרייה עוברים תהליך של השתנות – המחקר והלימוד המתרחשים באולמות הקריאה מסוגלים לשנות את נפשו ואת דרכו של הקורא באופן העמוק ביותר.
אחרי שנזכרתי למה בכלל הגעתי לספרייה, ויתרתי על ההזמנה לשהות בבטן הלווייתן. ובכל זאת, הרהרתי לעצמי, מדוע בחרה גולדויכט נביא כה לא-ירושלמי כמו יונה ובעל חיים כל כך לא-ירושלמי כמו לווייתן לפאר דווקא את המוסד המזוהה כל כך עם ירושלים? הלא יונה בן אמיתי היה מגת חפר שבגליל התחתון, בתחומי ממלכת ישראל, כך שלא היינו מצפים ‘לפגוש’ אותו בבירת ממלכת יהודה?
המסגד על קבר יונה הנביא (נבי יונס) בכפר חלחול, תאריך לא ידוע (מקור: דוד בנבנישתי, אתר ישראל הנגלית לעין, אוסף יד יצחק בן צבי).
גם המסורות הקדומות, שהשאירו בידינו אפשרויות רבות לזיהוי קברו של יונה (בכפר משהד שבגליל התחתון המזוהה עם גת חפר; בעיירה חלחול שמצפון לחברון; בכפר בית אומר שמצפון לחלחול; בגבעת יונה באשדוד, על גדתו הדרומית של נחל לכיש; בכפר צרפנד שמצפון לצידון בחוף לבנון, המזוהה עם צרפת המקראית; ואפילו ליד נינוה, בימינו העיר מוסול שבעירק) – פסחו על ירושלים. אם כן, מה ליונה ולירושלים?
אז זהו, שטעיתי. לפי מסורות חז”ל יונה הכיר היטב את ירושלים ופעל בה. קודם שיצא לשליחותו המפורסמת לנינוה נשלח יונה לירושלים והזהיר גם אותה מפני חורבן קרוב, אלא שבזכותו חזרו אנשי ירושלים בתשובה והחורבן נמנע. נבואותו לא התקיימה אפוא, ולכן לעגו לו וכינו אותו נביא שקר (פרקי דרבי אליעזר, י). אבל לא היה זה ביקורו היחידי של יונה בירושלים:
אמר ר’ יונה [!]: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת[ה] עליו רוח הקודש (ירושלמי, סוכה פ”ה ה”א).
במקור נוסף ציינו חז”ל שגם אשתו של יונה נהגה לעלות לרגל לירושלים (בבלי, עירובין צו ע”א). מסורות אלה מעלה תהיות, שכן יונה פעל בזמנו של ירבעם בן יואש מלך ישראל (מלכים ב יד, כג-כה). לא רק שהאיסור שהטיל ירבעם בן נבט על תושבי ישראל לעלות לירושלים עוד היה בתוקף, אלא שיהואש בן יהואחז, אביו של המלך בזמנו של יונה, היה היחידי מבין מלכי ישראל שפגע באופן ממשי בירושלים בירת יהודה, ויש להניח שעקבות ההרס והביזה נכרו היטב בימיו:
וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו. וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יְהוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ, ויבאו (וַיָּבֹא) יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה’ וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת, וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה (מלכים ב יד, יב-יד).
הכתוב טרח לציין את גבולות הפגיעה של מלך ישראל בחומת ירושלים, ותחם אותה בין שערים שאינם מוכרים ממקורות נוספים – שער אפרים ושער הפינה. פרשן המקרא רלב”ג (ר’ לוי בן גרשום, פרובנס, 1344-1288) התייחס לכך בפירושו על הפסוק:
ידמה שהיה שם שער, היה נכנס בו שבט אפרים בבואם לירושלים. ושער הפִּנה היה שער אשר הוא סמוך לבית ה’, והוא נקרא שער פִּנה כי הוא היה הפנה והיסוד לקדושת ישראל.
נראה שהבסיס לפירושו של רלב”ג ביחס לשער אפרים היה תרגום יונתן למילים “בשער אפרים”: “בתרע שבטא דאפרים” – בשער שבט אפרים. על כל פנים, לפי פירוש זה, שמו של השער מעיד על כך שבני שבט אפרים, שהיו נתיני ממלכת ישראל, לא צייתו לאיסור שהטיל ירבעם בן נבט וסירבו לעלות למקדשי העגלים שבנה בדן ובבית אל. שמו של שער הפינה (ולא ברור אם יש קשר ל”שער הפינים”, הנזכר בזכריה יד, י), מרמז על כך שהמורשת האלילית שניסו מלכי ישראל להטמיע בהם לא הצליחה לחלל את אמונתם המקורית. לפי זה, הרס החומה בידי יהואש מלך ישראל היה סמלי, ונועד לפגוע בקו המחבר בין שבטי ישראל לבין קדושתם ולנתק אותם בכוח מירושלים ומבית המקדש.
על רקע הפרשנות הזו יש לבחון מחדש את המדרש על עלייתו של יונה לבית המקדש: מסתבר שהוא לא היה היחידי מבין אנשי ממלכת ישראל שביקשו להמשיך ולדבוק בירושלים.
לדברי חז”ל אפילו המלחים שנאלצו להשליך את יונה למים עלו לבית המקדש שבירושלים:
ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הקב”ה עם יונה, מיד עמדו והשליכו איש את אלהיו בים, שנאמר: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ (יונה ב, ט), וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו את בשר ערלתם […] (פרקי דרבי אליעזר, י).
וכל שנותר לקוות הוא שלא תימצא מסורת המזהה את קברו של יונה בקומת הקרקע של הספרייה הלאומית בגבעת רם.
2.2021
