במרכז תפילת מוסף של יום הכיפורים עומד סדר עבודת הכהן הגדול, תפילה שהיא מעין תחליף לאירוע ההמוני והמרגש שהיה בבית המקדש. שיאו של האירוע הגיע עם כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, וההמתנה עוצרת הנשימה עד יציאתו משם בשלום ובלי פגע.
במהלך עבודת יום הכיפורים החליף הכהן הגדול את בגדיו חמש פעמים. בכל פעם שהחליף את בגדיו הוא הצטווה בטבילה במקווה, וכן בקידוש ידיו ורגליו פעמיים – פעם אחת לכבוד הבגדים שפשט ופעם שנייה לכבוד הבגדים שלבש. “דטבילה כקידוש, מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש” (בבלי, יומא לב ע”ב).
“פרשׂוּ לו סדין של בּוּץ בהגיע עת שחיטת כבשׂ התמיד, לעשות מחיצה בינו ובין העם. עושה מצווה באימה ויראה, ובודק עצמו מחוצצי טבילה. שָׂשׂ על מצוה לקיים דתו, ופשט בגדי חול וירד וטבל ועלה ונסתפג כמו שהוזהר” (מתוך תפילת מוסף של יום הכיפורים). טבילת הכהן הגדול (באדיבות מכון המקדש).
המשנה הצביעה על מקום טבילת הכהן הגדול:
חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקודש על בית הפרוה, חוץ מזו בלבד (משנה, יומא ג, ג).
הביטוי “בקודש” מורה על העֲזָרָה – האזור המקודש של בית המקדש ומשתמע שבשטחו היה “בית הפרווה”. במקום אחר הסבירה המשנה את מיקומה ותפקידה של “לשכת הפרווה”:
שש לשכות היו בעזרה – שלוש בצפון ושלוש בדרום: שבצפון – לשכת המלח, לשכת הפרוה, לשכת המדיחים. לשכת המלח – שם היו נותנים מלח לקרבן. לשכת הפרוה – שם היו מולחין עורות קדשים, ועל גגהּ היה בית טבילה לכוהן גדול ביום הכיפורים. לשכת המדיחין – ששם היו מדיחין קרבי הקדשים, ומשם מסיבה [=מדרגות לולייניות] עולה לגג בית הפרוה (משנה, מידות ה, ג).
אם כך, לשכת הפרווה נמצאה בצפון העזרה ולצד לשכת המדיחים. דא עקא, שלפי גרסת התלמוד נמצאו הלשכות הללו בצפון העזרה (בבלי, יומא יט ע”א), כך שאיננו יכולים להצביע בוודאות על מקומן. כך או כך, בית הטבילה של הכהן הגדול נמצא על גג לשכת הפרווה או בית הפרווה.
במשנה שהבאנו לעיל צוין שהייתה טבילה אחת שלא התבצעה באתר זה, ואת ההסבר לכך מספקת הגמרא:
תנו רבנן: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקודש בבית הפרוה, חוץ מראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו היתה (בבלי, יומא לא ע”א).
דהיינו, הטבילה הראשונה מתוך החמש התבצעה “על גבי שער המים”, ליד לשכת הכהן הגדול. שער המים היה משעריה הדרומיים של העזרה (משנה, מידות א, ד), ומן הביטוי “בחול” אנו מבינים שהשער נחשב מחוץ לשטח העזרה (אך כמובן בהר הבית עצמו).
ידועה ההלכה המחייבת ‘מים שאינם שאובים’ במקווה טהרה, כתנאי לכשרותו. אם כך, היה הכרח שבית הטבילה של הכהן הגדול יקבל את מימיו ממקור טבעי. סביר להניח שלמטרה זו התאימה ‘האמה התחתונה’, שהובילה מים בימי הבית השני מהרי חברון להר הבית. האמה שופצה פעמים רבות ופעלה עד המאה ה-20, ולפי התוואי המוכר שלה היא נכנסה להר הבית דרך שער השלשלת, שהיה אחד משערי הכותל המערבי של הר הבית בתקופה ההרודיאנית.
מפה של הארכאולוג צ’ארלס וילסון משנת 1876, המציינת את האמה התחתונה בקו כחול שנכנס אל הר הבית ממערב, דרך שער השלשלת, ומגיע לסוף דרכו מצפון למסגד אל-אקצה, בבור המכונה הכּוֹס (אל-כאס). מתוך: Ch. W. Wilson, Ordnance Survey of Jerusalem, Southampton 1876
בשנים האחרונות מתנהל דיון בין החוקרים באשר לתארוך קשת וילסון. קשת וילסון היא קשת קדומה הנושאת על גבה את המעבר אל שער השלשלת (בימינו רחוב השלשלת), ואם היא מאוחרת לחורבן הבית השני – כפי דעתם של חוקרים אחדים – עלינו ‘לחפשׂ’ נקודת כניסה אחרת של האמה הקדומה אל הר הבית.
על כל פנים, גם אם היינו בטוחים בזיהוי נקודת הכניסה של האמה להר הבית, וגם לוּ היינו משוכנעים בזיהויו של בית הפרווה עצמו, עדיין היינו מתקשים במיקום של בית הטבילה “על גג בית הפרווה” ו”על גבי שער המים”. הואיל והאמה הגיעה אל הר הבית בוודאי בגובה פני השטח, אין אפשרות להזרים את המים אל גג המבנים אלא באמצעות שאיבה, מצב שכאמור ההלכה איננה יכולה ‘לסבול’. אם כך, באלו מים טבל הכהן הגדול? אולי במי גשמים שנוקזו לבית הטבילה שלו? איננו יודעים.
אולי הבלבול בזיהוי בית הטבילה של הכהן הגדול על הר הבית הוא זה שהביא מסורות מאוחרות לאתר אותו מחוצה לו. מסורת המזהה את מקווה הכהן הגדול במעיין הגיחון נזכרה לראשונה בספר ‘זכרון בירושלים’, שמחברו לא ידוע. הספר הובא לדפוס לראשונה באיסטנבול בשנת 1743:
זכרון בירושלים, קושטנדינה תק”ג, עמ’ יב.
מכאן התפתחה המסורת, עד שבמאה ה-19 כבר זוהה המעיין עם המקווה של ר’ ישמעאל כהן גדול:
שמענו מרבנו הגה”ק [=הגאון הקדוש] רבי דוד הלוי יונגרייז שליט”א הראב”ד דפעיה”ק ירושלם ת”ו [=הראש אב בית דין (של העדה החרדית) דֶפֹּה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן (נפטר ב-1971)], שסיפר לו הגה”ץ [=הגאון הצדיק] רבי דוד בהר”ן זצ”ל, כי הגאון הגדול רבי מאיר אויערבאך זצ”ל, המכונה דער קאלישער רב [ראש כולל פולין ומגדולי החכמים האשכנזים בירושלים במאה ה-19, נפטר ב-1878], שהי'[ה] בערוב ימיו בירושלם, נהג לטבול בערב יום הקדוש במקוה דרבי ישמעאל כה”ג [=כהן גדול] אשר במי השילוח (המכונה סאלוואן) והוא מעין מי גיחון הסמוך להר הבית. וחשבתי למצוא מקור למעשה רב זה (א”מ ברייטשטיין, “חובת הטהרה במ’ סאה לתשובה ומעלה במעיינות, ומעלה יתירה במי השילוח”, אוצרות ירושלים: מאסף וקובץ רבני, סא [תשל”א], עמ’ תתריא).
בימינו אומצו המסורות הללו, אולי בחסות הגילויים הארכאולוגיים שאישרו קיומם של ממצאים משלהי תקופת הבית השני באזור מעיין הגיחון.
שנזכה לראות את הבית בבניינו ואת הכוהנים בעבודתם. עם בעיית מציאת המקווה אנחנו כבר נסתדר…
